מצוות ה"קורבנות", בה מעלים בעלי חיים על המזבח כחלק מתהליך התקרבות לקב"ה, מעוררת תחושת אי-נוחות אצל כל יהודי הגון. המחשבה על איבוד החיים של הבקר והצאן, מזעזעת נפש רגישה.
עם ישראל הם "רחמנים בני רחמנים". תורתנו הביאה לעולם את איסור "צער בעלי חיים" ובשעה שהעולם היווני והרומי התרבותי, השתעשע במשחקי גלדיאטורים אכזריים של שיסוי בעלי חיים זה בזה, אנו צווינו: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". חז"ל למדו כי מצווה להאכיל את בעל החיים הנמצא תחת רשותנו – טרם אוכל האדם בעצמו. בכל זאת מצווה התורה על הקרבת קורבנות ואנו מצפים לבניין בית המקדש מהרה ייבנה ונשוב ונקיים את המצווה.
הקושי הרגשי מוכפל מול שחיטת בעלי חיים בימי שגרה, לשם אכילה והנאה מבשרם. מה גם שמומחי תזונה טוענים כי אכילת בשר איננה חובה מבחינה בריאותית וניתן להשיג את הוויטמינים והמינרלים באכילת תחליפים כמו דגנים וסויה. כיצד, אם כן, מתירה ומצווה התורה את אכילת הבשר?
רבי יוסף אלבו, מחבר "ספר העקרים", מעורר תשומת לב לעובדה מרתקת: הבריאה עשויה בפירמידה, בה כל נברא מתקיים מזה שתחתיו. האדם אוכל בעלי חיים, בעלי החיים ניזונים מעשב שצומח תחתיהם, והעשב עצמו מתקיים מהמים הזורמים על האדמה. גם אם יבחר האדם לשנות את הסדר הטבעי ולהימנע מאכילת בעלי חיים בעצמו, עדיין תעלה התהייה: כיצד מותר לבעל החיים לכלות את העשב ואיך רשאי העשב לכלות את המים? הרי בעלי החיים הצמחוניים אינם יכולים להתקיים ללא העשב והעשב אינו יכול לצמוח ללא המים?.
זו הדרך בה ברא הקב"ה את עולמו ומונח בה עומק השקפתי (לפי 'קונטרס ומעיין' פרק א): תכלית הקיום היא "שדרוג". היעד של הנברא הוא להתעלות אל הרמה שמעליו ולהתקרב אל הבורא. כאשר המים מזינים את הצומח, הם מתעלים אל הקומה הגבוהה של הצומח שגדל ומתפתח. כאשר הצומח מזין את בעל החיים, הוא הופך להיות חלק מנפשו ורוחו של בעל החיים. וכאשר בעל חיים מזין אדם, הוא מתקדם להיות בסיס לכל היצירה התרבותית של נזר הבריאה.
גם האדם אינו עוצר בעולמו, אלא מוסר את להט נפשו ומרץ רוחו לעבודת הבורא. כך הבריאה כולה מרימה עצמה אל שורשה.
השדרוג של כלל הבריאה, נעשה בצורה מלאה בעת הקרבת קורבנות. הבאת קרבן כללה נציגים מכל רמות הנבראים: האדם המקריב ייצג את ה"מדבר", הבהמה העולה לקרבן ייצגה את ה"חי", מנחת הסולת שהוקרבה על המזבח ייצגה את ה"צומח" והמלח שבו היו מולחים את הקרבנות ייצג את ה"דומם". כך הבריאה כולה התקרבה אל בוראה והעידה על מקור החיים שלה.
הרבי מליובאוויטש לוקח את הדברים צעד נוסף (ליקוטי שיחות ב/376): האדם כולל בעצמו את כל ארבע רבדי הבריאה. יש בו חלקים דוממים, יש בו את החלק הצומח והמתפתח, הוא אוכל כמו בעל חיים, עושה מלאכה מחוכמת בתור אדם, ומעל ומעבר, הוא מרים עיניו אל בוראו מתוך נפשו האלוקית.
מצוות הקורבנות מזכירה את הצורך לרומם את האישיות כולה. שום חלק לא נועד להישאר ברמתו, אלא להתקדש, להזדכך ולהרים עיניו אל השמים.
הרתיעה הרגשית משחיטת בעלי חיים היא טבעית ואוי לו למי שהיא אינה מקננת בו. אבל לצד ההסתייגות עלינו לזכור כי אנו לא קובעים את המוסר. איננו מוסמכים להכריע מה נכון ומה לא. מצוות הקרבת בעלי חיים נקבעה בתורה, ומכאן שהקב"ה מוצא בה הגשמת יעד הנוגעת לכללות הקיום. הקרבת קרבנות אינה פגיעה כוחנית בבעל חי תמים, היא הדרך לרומם את בעל החיים אל המדרגה המקסימלית אליה הוא מסוגל להעפיל.