בעוד ימים ספורים ניכנס אל ימי הסגולה של "עשרת ימי תשובה". אנו נוסיף בתפילות שמונה עשרה, ארבע בקשות לשנה מבורכת. בתחילת התפילה נבקש: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים" ו"מי כמוך אב הרחמן, זוכר יצוריו לחיים ברחמים". בסוף התפילה נפציר: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", ו"ובספר חיים ברכה ושלום, פרנסה טובה וכו' ניזכר וניכתב לפניך".
התמיהה היא, כיצד מתרחש הזינוק בין הבקשות הראשונות לאחרונות? מדוע בתחילת התפילה מבקשים בצניעות את המינימום ואילו בסוף התפילה חוטפים ביטחון עצמי וקופצים לבקש הכול? הבקשה הראשונה היא מינימלית: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים". העיקר הם החיים וכל צורת חיים תתקבל בברכה. הבקשה הבאה מתקדמת ואנו מוסיפים: "זוכר יצוריו לחיים ברחמים". אנא חיים שיש בהם רחמים. אולם הבקשות הבאות מטפסות לגובה: "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". סתם חיים לא יתקבלו לרצון, אלא חיים טובים שיש בהם עונג ושמחה. הבקשה האחרונה פותחת את מלוא הידיים: "ובספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, ישועה ונחמה, וגזרות טובות, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל". רגע, מי הסמיך אותנו להגיש חשבון כזה?
ה"טור" עונה בפשטות: "ישראל יודעים לרצות את בוראם כדרך ההלך העני". עם ישראל נוהג כדרך הקבצן המומחה, שיודע איך להשיג את מבוקשו. הוא דוחף רגל ואז מוסיף ונדחף יותר. תחילה מקיש בדלת ומבקש כוס מים. האישה הרחומה מגישה בחפץ לב כוס מים. הוא דוחף יותר את הרגל פנימה ומבקש פרוסת בצל להשיב את רוחו המעולפת. כשמקבל את הבצל, שואל מה עם פרוסת לחם כדי להניח את הבצל? וכך מוסיף ושואל עד שמוזמן אל השולחן.
בנוסף, שמעתי רעיון מלא חיים בשמו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו זצ"ל: בין תחילת התפילה לסופה אנחנו משתנים. אנו מחליפים את סגנון הבקשה ונעשים ראויים לקבל הרבה יותר.
הברכות הראשונות בתפילת שמונה עשרה הן בקשות של תחינה לסיפוק צרכינו. אולם בסוף התפילה אנו עוברים לסגנון הפוך: "מודים אנחנו לך… על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת". אנו מכירים טובה על הניסים והטובות שכבר קיבלנו. אנו מתרוממים מעל הטבע החמוץ שאינו מסופק לעולם ופותחים את העיניים להכיר את גודל החסדים שהקב"ה משפיע עלינו ללא הרף.
ואם אדם מעריך את מה שיש לו – הוא זכאי לבקש בהרחבה. מי שפותח עיניים אל חסדי ה' ומבין מה מחייב אותו השפע מהשמים – הוא בוודאי יידע להפנות את השפע אל הכיוון הנכון ורשאי לבקש ולהוסיף ולבקש.
הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות יט/230) מוצא את העיקרון הנפלא בפרשת "כי תבוא". הפרשה פותחת במצוות הביכורים ואומרת: "היום הזה ה' אלוקיך מצוך לעשות את החוקים האלה … ושמרת ועשית אותם". רש"י מפרש: "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום, תשנה לשנה הבאה".
מצוות הביכורים היא המצווה היחידה בכל התרי"ג בה יוצאת בת קול מהשמים ומברכת את המביא בברכה הגדולה מכולן: 'כן תזכה לשנה הבאה, לחיות באושר ולהביא מנחה על החסד שזכית לו'.
הביכורים מזכים בשכר ייחודי, משום שהמביא התחיל ראשון. הוא יצא מגדרו כדי להודות על חייו, ככתוב: "הגדתי היום לה' אלוקיך … וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך". הוא לא סתם מלמל תודה מתחת לאף, אלא חוגג ברעש גדול את הכרת הטובה. הוא "מגיד" ו"ועונה בקול גדול" את רגשי הלב על חסדי הארץ הטובה. לכן "בת קול" מהדהדת שיזכה בשנה הבאה לעשות עוד מאותו הדבר ולזכות בכל הסיבות להודות ולא להפסיק להודות.
