התנ"ך אינו מחלק שבחים לגדולי אומתנו. הסיפור מתמקד בתיאור מעשיהם וגלגולי חייהם, ללא הצמדת תארים נעלים המבטאים את גודל אישיותם.
לדוגמה, "מתושלח", האדם שחי הכי הרבה שנים בהיסטוריה. רש"י מגלה (ז,ד) כי מדובר היה בצדיק, שימי האבלות על מותו, דחו את המבול בשבעה ימים, אבל התורה אינה מצמידה לו תואר כלשהו. "חנוך" מוצג בדברי חז"ל כאישיות זכה וטמירה, שלא היה מסוגל לשכון במידות העולם הזה. נשמתו עלתה השמימה והפכה להיות מלאך ממלאכי השרת בשם "מטטרון", שיושב לפני כיסא הכבוד וכותב את ספר הזיכרונות של מעלה. אבל התורה מסתפקת בתיאור מעורפל: "ויתהלך חנוך את האלוקים – ואיננו, כי לקח אותו האלוקים".
כך סיפור חייהם של אברהם, משה, דוד ושלמה ושאר גדולי עמנו, מתמקד רק במאורעות חייהם ואינו כולל שבחים ומחמאות המתמצתים את אישיותם הנדירה.
חוץ מחריגה אחת בכל התנ"ך: נח. פרשתנו יוצאת מגדרה כדי לתאר אותו בתארים נעלים, החוזרים על עצמם שוב ושוב: "נח איש צדיק, תמים היה בדרתיו, את האלוקים התהלך נח … ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה".
קשה להאמין, אבל נח הוא היחיד בכל התנ"ך שמתואר "צדיק", תואר שהפך בימינו למטבע שחוק עובר לסוחר. גם על יוסף, נאמר רק ברמז: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים", אבל לא נאמר מפורשות הצמד 'יוסף הצדיק'.
כיצד זכה נח למה שלא זכו אחרים לפניו ואחריו? עוד מתבקש לשאול: מדוע השבחים העיקריים על נח, נאמרים רק בפרשתנו ולא כבר בפרשת בראשית המתארת את 500 השנים הראשונות בחייו?
הרבי מליובאוויטש מציג מסר חינוכי רב עוצמה (ליקוטי שיחות ה/45): המילים הגדולות נועדו להפוך את נח להיות כזה. המחמאות לא שיקפו את המציאות, אלא נועדו ליצור אותה.
נח עמד בפני משימה היסטורית להצלת האנושות. היה עליו לעמוד לבדו מול שכניו ומכריו ולהקים תיבה שתציל אותו מהמים – ובד בבד תביא למותם. היה עליו לעמוד מול הרשויות הממשלתיות, הארגונים הירוקים וצער בעלי חיים, ולהקים מבנה חריג שמתאים להכניס לתוכו אלפי בעלי חיים, שישכנו בו בצפיפות לאורך שנה שלמה.
אבל נח לא ראה עצמו כזה. הוא לא היה נמרץ וחרוץ כמו אברהם ולא מנהיג אמיץ כמו משה. נח היה צדיק רק "בדורותיו" – רק ביחס לאנשי דורו המושחתים ואילו "בדורו של אברהם לא נחשב לכלום".
לכן רגע לפני שהוא יוצא למשימת חייו, הקב"ה מעורר בו גדלות. ה' קורא באוזניו שוב ושוב: "אתה צדיק תמים", אתה מושלם, שונה וייחודי מכל האנשים סביבך ונועדת משחר הבריאה להיות מציל האנושות. האדם גדול כגודל המילים שנאמרים באוזניו ומילים גדולות מייצרות אנשים גדולים.
התפיסה היהודית היא שמילים יוצרות מציאות ולא רק משקפות אותה. הקב"ה ברא את העולם כולו בדיבור, וכך מילים גדולות חושפות את גדלות האדם ומביאות אותה לידי מימוש.
אדם חכם אמר פעם: "בנין מקימים עם מלט, וגם אדם נבנה עם מל"ט – מילים טובות". הדבר נוגע במיוחד כאשר צריכים להוכיח ילד על התנהגות שלילית, ואז חיוני להפריד בין מעשי הילד ובין אישיותו שהיא זכה. לא הוא בעייתי, כי אם התנהגותו החד פעמית זקוקה לשיפור. כך מחדד הרבי מלובאווויטש במכתב מימי החנוכה תשכ"א: "ברצוני להוסיף נקודה אחת נוספת המופיעה בהדגשה גם בכתבי החסידות, והיא שבעת שמוכיחים ילדים, על ההורה או המורה להיזהר שלא לעורר בילד תחושה של חוסר אונים או ייאוש חלילה. אסור שהילד יקבל רושם כאילו הוא עצמו אינו ראוי וכי הכול אבוד וכו' ולפיכך הוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו. להיפך, יש לעודד את ההרגשה של הילד שהוא מסוגל להתגבר על הקשיים העומדים בפניו בעזרת כוח רצון ונחישות".
