בחור כבן עשרים ניגש אלי וביקש להזמינני לחגיגת סיום הש"ס שהוא עורך בקרוב. "הרב", הוא אמר בעיניים נוצצות, "אתה דחפת אותי לקפוץ למים וראוי שנחגוג יחד. בערב חג השבועות לפני שנה, שמעתי ממך רעיון מעורר השראה על ניצול זמן והחלטתי להסתער על המשימה. אני מתקרב לעמידה ביעד ולסיום הש"ס בתוך שנה וחודשיים".
הנה הרעיון שאמרתי לפני שנה ואולי אחד מהקוראים בינינו, ייקח את הדברים ברצינות ויזמינני בשנה הבאה לחגיגת סיום הש"ס, סיום הרמב"ם או כל סיום טוב שימצא לנכון.
רב יוסף היה אחד מחכמי התלמוד בבבל. הוא כיהן כראש ישיבת פומפדיתא, המוסד הרם בו צמח התלמוד הבבלי והיה רבם של אביי ורבא. הגמרא מתארת אותו בתור "סיני", ידען בעל זיכרון פנומנלי, שהיה בקי בכל חדרי התורה.
רב יוסף נהג לערוך סעודה מפוארת בחג השבועות והיה אומר בהתרגשות (פסחים סח): "אם לא היום הזה – כמה יוסף איכא בשוקא?". כלומר: לולי היום בו ניתנה התורה, מה ההבדל ביני ובין כל האנשים שנקראים 'יוסף' המתהלכים בשוק?
כאן עולה השאלה, מדוע רב יוסף נוקט לשון כללית – 'אם לא היום הזה' ואינו מפרט מה קרה ביום הזה? למה אינו אומר בצורה ברורה – 'אם לא התורה הקדושה שירדה מהשמיים ורוממתנו מכל הלשונות – מה היה מבחין ביני ובין ההולכים בשוק'?
רש"י מרגיש בחוסר הבהירות ומוסיף הסבר: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה והתרוממתי". וכל אחד תוהה, מדוע רב יוסף עצמו לא דיבר ברור?
הנה הסבר נאה: רב יוסף מגלה את סוד ההצלחה בחיים. בתור מורה ומחנך שמגדל תלמידים, הוא משתף את כולנו איך הגיע לאן שהגיע, להיות בבחינת "סיני" הבקי בכל התורה כולה? כיצד המריא לגובה האמתי בחיים, תוך התגברות על הקשיים הזרועים לאורך המסלול?
'אם לא היום הזה' – כלומר, היום בו אני עומד כעת, שהוא כל יום ויום!. אם לא הייתי מתייחס לכל יום רגיל כמו לחג מתן תורתנו – לא הייתי כובש את היעד.
כי הישגים נצברים לאט ובהתמדה. ההצלחה היא אוסף של הרבה רגעים קטנים מנוצלים, שהתחברו למגדל רב מידות. פסגות אמתיות לא נכבשות ברגע גדול ומעורר השראה, אלא תוצאה של יגיעה ממושכת והתמדה יום-יומית. האנשים הגדולים הם אלו שיודעים את כוחם של הרגעים הקטנים.
כל רגע הוא מתנה חד פעמית שלא תחזור. הרגע הזה של ליל שבת קודש פרשת במדבר תשפ"ד, כבר לא ישוב לעולם. כי את מה שיכולנו ללמוד ברגע הזה, לא נוכל להשלים. אמנם נוכל ללמוד מחר את מה שלא למדנו היום – אבל אז לא נלמד מחר את מה שהיינו אמורים ללמוד מחר…
כך אומר המדרש שמואל (אבות ה,כג): "אין אבדה כאבדת הזמן, שאין לה תמורה". בעוד שאנשים רגילים לחשוב על כסף בתור המוצר היקר בעולם, האמת היא שהזמן הוא המוצר היקר. משום שאין זמן. אין היצע לזמן. כי הרגע הזה עם פוטנציאל העשייה שלו לא ישוב עוד.
הרבי מליובאוויטש מציע רעיון דומה על העובדה שהתורה ניתנה "במדבר". התמיהה ידועה: מי חוגג במדבר השומם? מפיקים מחפשים לוקיישן מרהיב, שיעורר את החושים ויותיר רושם בלתי נשכח, ומדוע לא נתן הקב"ה את התורה על פסגת החרמון, בתוך הירוק של יער ירושלים או לחופי הכינרת?
התשובה היא (ליקוטי שיחות ח/237), שאת התורה צריך ללמוד בכל רגע. הקב"ה נתן את התורה במקום הראשון שהיה יכול לתת אותה, כדי ללמד שהתורה שאין רגע פטור מלימוד התורה. היא חיינו, היא נשמת אפנו, היא שהופכת את השיממון המדברי, למקום חי ופועם שמהווה גשר עד השמים.