הסיפור של יוסף מציג פרדוקס מרתק: בעוד שבתקופות הקשות ביותר בחייו הוא נותר שותק וחסר רגש לכאורה, דווקא כשהדברים מתחילים להסתדר הוא פורץ בבכי. עובדה זו חושפת תובנה עמוקה על התפתחות רגשית והתמודדות עם קשיים. יוסף מלמד אותנו שבזמן המשבר, העשייה חשובה יותר מהבכי. הוא מדגים כיצד להתמקד במשימה ולא לשקוע ברחמים עצמיים. הבכי, כפי שמתגלה אצל יוסף, הוא כלי לפריקת רגשות רק כאשר יש מקום וזמן לכך. יתרה מזאת, הסיפור מלמד על הסכנה שבבכי כתגובה לקשיים רוחניים. הבכי עלול להיות תעלול של היצר, המעניק תחושת הקלה מדומה מבלי לגרום לשינוי אמיתי. במקום זאת, הגישה הנכונה היא להתמקד בעשייה ובהתקדמות. לקח זה רלוונטי לכולנו בהתמודדות עם אתגרי החיים. הוא מעודד אותנו לנהל את הרגשות שלנו בחוכמה, לדעת מתי הזמן לבכות ומתי הזמן לפעול, ולהשתמש בכוח הרגש ככלי לצמיחה ולא כמכשול.
פרשת ויגש תשפ"ב – חידת (חוסר) הבכי של יוסף
1. תהלים מב,ד: הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה. מורה נבוכים ג,ספמ"א: כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מאשר לסבול אותו המאורע הנפשי. כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק.
ספר העקרים מאמר רביעי פרק לב: כל שינוי המשנה מהדבר המורגל לו – מצער אותו, ואף אם יהיה השינוי טבעי אליו ולטובתו, כמו הנער בצאתו מרחם אמו הוא יוצא מהכוח אל הפועל ולמציאות יותר נכבדה: להשיג המוחשים בחושים ולקנות המושכלות בשכל, ואעפ"כ הוא בוכה, לפי שאין בו כוח לשער הטוב ההוא. וכן כשיגדל ויפסק מזון החלב יבכה, ואף שיעתק לקבל מזונות יותר חזקים.
2. פרשיות מקץ-ויגש-ויחי: א. ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת … ויסב מעליהם ויבך. ב. וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו … ויאמר אלוקים יָחְנֶך בני: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה. ג. ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי … ויתן את קלו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. ד. ויכל יעקב לצות את בניו ויאסף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו: ויפל יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו.
רש"י מג,ל: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו – שאלו [יוסף לבנימין]: יש לך אח מאם? אמר: אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. יש לך בנים? אמר: יש עשרה. ומה שמם? בלע ובכר כו׳. אמר: ומה טיבן של שמות הללו? אמר: כולם על שם אחי והצרות שמצאוהו כדאמרינן בסוטה (בלע שנבלע בין האומות, ובכר בכור לאמו… חופים הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו). מיד נכמרו רחמיו. ליקוטי שיחות טו/352: נראה מהכתובים שבתוך שיחתם ובעקבות הברכה 'אלוקים יחנך', קרה עניין ששבר את יוסף יותר מעצם המפגש עם בנימין. הנה רש"י מפרש שהברכה 'יָחְנֶך' היא בדוגמת האמירה 'הילדים אשר חנן' והפסוק ממשיך 'וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו', היינו שדובר על ילדי בנימין ובהקשר של אחווה בין יוסף לבנימין ולכן 'נכמרו רחמיו אל אחיו'. לפיכך מביא רש"י את דרשת הגמרא אודות הרגש האחווה שביטא בנימין – כיצד בכל השנים שחלפו ובשמות כל עשר ילדיו ביטא את הצער והגעגועים לאחיו – ולכן נשברה תקיפות ההנהגה של יוסף 'וימהר לבכות'.
3. בראשית מב: ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו – ספר הישר וישב: ויהי צועק וקורא אל אחיו מתוך הבור … ואם חטאתי לכם, הלא בני אברהם יצחק ויעקב אתם שאם ראו יתום עליו ירחמו, ואם רעב יאכילוהו לחם, ואם צמא ישקוהו מים ואיך אתם לא תרחמו על אחיכם שעצמכם ובשרכם אני …
רמבן בראשית מב,כא: 'אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו' – הכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואם להרע לו וישביעם בחיי אביהם להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.
4. בראשית כא: ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחם: ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותשא את קלה ותבך. בראשית כג: ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה.
רש"י בראשית מה, יד: 'ויפל על צוארי בנימן ויבך' – על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימן וסופן ליחרב. 'ובנימן בכה' – על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. לקו"ש י ויגש א: למה בכה יוסף על המקדשות בחלקו של בנימין, ובנימין בכה על המשכן בחלקו של יוסף? אדרבא, על כל אחד לבכות על חורבן בית המקדש שבחלקו שהרי "אדם קרוב אצל עצמו״? אלא כשיש בידו לתקן העניין, אין מקום להרגיע רוחו בבכייה, אלא צריך הוא לעשות ולתקן. ולפעמים הבכיה מחלישה עבודתו בבניין בית המקדש שלו באומרו בליבו כי כבר יצא ידי חובתו בבכיה. אולם כשרואה חורבן מקדשו של חברו – עיקר התיקון אינו תלוי בו, ולכן כשעשה כל מה שבכוחו לעזור לחברו ולאחר כל זה רואה שמקדש חברו חרב עודנו – נוגע העניין בנפשו ויבכה עליו.
היום יום כג טבת: באנחות לבד לא נושע. האנחה היא רק כפת המנעול כדי לפתוח את הלב ולפקוח את העינים שלא לשבת בחבוק ידים, אלא לסדר עבודה ופועל, איש איש באשר יוכל לפעול ולעשות בתעמולה לחיזוק התורה הרבצת התורה ושמירת המצות, זה בכתבו וזה בנאומו וזה בכספו.
