השנה וחצי האחרונות, חשפו אותנו למראות מחרידים שחשבנו כי לא נראה עוד לעולם. היינו בטוחים כי מראות הגבורה וההרג על קידוש השם נשארו באירופה, אבל אלפיים מבנינו ובנותינו הקדושים, נדרשו שוב לפשוט צווארם על סכין השחיטה.
בן הדור המודרני שלנו, שהתרגל לקיום מובן מאליו, תוהה בשביל מה? למה עשה ה' ככה, שהקיום היהודי כרוך בדם וכאב?
נתבונן בעובדה הלכתית נוספת: הפוסקים דנים בשאלה, מי נחשב למקדש השם גדול יותר – זה שנהרג בפועל על קידוש השם או זה שזכה ונעשה לו נס ברגע האחרון וניצול מהמוות?
נעמיד את אברהם אבינו מול רבי עקיבא: אברהם מרד באלילי אביו וניפץ אותם בפרהסיה. האב המזועזע הלשין על בנו הכופר ואברהם נזרק לכבשן האש. אולם נס גדול נעשה לו והאש להטה סביבו בהערכה. מנגד, רבי עקיבא הובל בידי חיילי רומא לקיסריה ונדקר למוות בחניתות של ברזל.
הדעת נותנת כי אברהם קידש את השם יותר. הוא גם מסר נפשו למות וגם הדהים את העולם בנס פלאי מהשמים. מנגד, הריגתו האכזרית של רבי עקיבא, הכתה את העם בשבר והפגינה את כוחם של שונאי ה'.
כך משמעות מדרש "תורת כהנים" (אמור): "כל המוסר עצמו על מנת שייעשה לו נס – אין עושים לו נס, ושלא לעשות לו נס – עושים לו נס". משמע כי האדם הנעלה זוכה שייעשה לו נס ולא ימות בפועל על קידוש השם.
אולם, הרמב"ם אינו מזכיר בהלכות קידוש השם אפשרות של נס הצלה וברור כי ישנה רק דרך הלכתית אחת לקיים את המצווה: למות בפועל וכמעט מוות אינו דומה למוות ממש. ספר הזוהר כותב כך במפורש (א קמב,א): חנניה, מישאל ועזריה חטאו בכך שהעלו באוזני נבוכדנצר אפשרות כי יזכו לנס הצלה, כי קידוש השם הוא למסור החיים למיתה למען שמו.
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן את מהות העניין (ליקוטי שיחות כז/171): קידוש השם הוא לשנות את העולם. הוא להחזיר אל נקודת הבסיס ולהציף את מה שעומד במקום הראשון.
הגיבור ניצב בפני התמודדות נוראה שקורעת את כל מה שיקר לו: מצד אחד עומדים חייו, הישגיו, כבודו ומשפחתו. מצד שני, עמו, תורתו ואלוקיו. אין מקום לכפל הכרעה ועליו לבחור בחדות מה האמצעי ומה המטרה? מה במקום הראשון ומה במקום השני?. הבחירה למסור את הנפש משנה את כולנו. הגבורה קורעת את הערפל, מאירה עולם חשוך ומעמידה את החיים על יסוד אחד.
לכן קידוש השם הוא למות בפועל, כי ההקרבה הגמורה לוקחת הכי רחוק וגוררת תהודה עולמית.
אחד הגיבורים של השביעי באוקטובר הוא החייל מתן אברג'ל. ביחד עם שבעה חיילים מגדוד 13 של גולני, הוא ניהל מאבק מול עשרות מחבלים בניר-עם. רימון הושלך על הרכב הצהל"י ומתן השתרע עליו כדי לספוג את הפיצוץ לתוכו ולהציל את חבריו. הוא לחש: "עשיתי הכול להגן על עם ישראל".
למתן היה מחנך גדול. הוא למד במכללת וינגייט, אצל מורה בשם דימה בולט. המורה נוהג לספר לתלמידיו את סיפור הגבורה של "רועי קליין", שקפץ על הרימון בקרב בינת־ג'בייל בלבנון וצעק "שמע ישראל ה' אחד". המורה דימה זוכר את מתן מקשיב לסיפור בעיניים רגישות ומעכל אותו. כשהגיע תור הגבורה שלו – צעד בעקבות הגיבור שלו.
כי אנחנו גדולים כגודל הגיבורים שלנו. הם פנסי הדרך ההולכים לפני המחנה ומורים את כיוון התנועה. אנו חייבים להם את כל מה שיש לנו וגבורתם מצווה לבחור בחיים יהודיים פועמים, עדי נזכה לקיום הייעוד "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים ובלע המוות לנצח", והקיצו ורננו שוכני עפר והם הקדושים בראשנו.
