בחיים אין הפתעות. לפי המרכיבים שנכניס לתנור, ככה תצא לנו העוגה. מתפוחי אדמה יוצא צ'יפס, ומגרעיני תירס יוצא פופקורן.
העיקרון הזה אמור להיות נכון גם בחיי האדם. המזג האישי אמור להיות מושפע ממאורעות החיים. מי שגר בשכונה יוקרתית והשיג את כל מה שרצה בחייו, הגיוני שחייו יהיו נטולי דאגות. לעומת זאת, אדם שעבר ילדות קשה, חווה בעיות במשפחה וטרגדיות בסביבתו הקרובה, רק מתבקש שהוא יגדל להיות מריר וכועס על החיים.
אבל המציאות, כמו שכולנו יודעים, הרבה פעמים הפוכה. אנשים שלפי כל הנתונים האובייקטיביים אמורים היו להרגיש קרבנות אומללים של החיים, דווקא אותם עלובי החיים, באופן מפתיע, מתגלים לא פעם כטיפוסים אופטימיים ומשופעים במנות גדושות של תקווה ואמונה בטוב.
ההוגה והפוסק ההלכתי הדגול, הרמב"ם, שחי לפני כשמונה מאות שנים, יכול לשמש דוגמה מצוינת לסיפור חיים כזה. חייו של רבי משה בן מיימון היו רצופי סבל וייסורים. בתור נער צעיר הוא נאלץ להימלט עם משפחתו מקורדובה שבספרד מאימת כנופיות הרצח של "אל מֻוַואחִידוּן", שבט מוסלמי ברברי שהניח בפני היהודים שתי ברירות אכזריות: להתאסלם או למות. במשך עשר שנות נדודים התגלגלה המשפחה ממקום למקום, עד שהם עצרו בעיר פֶס במרוקו. רדיפות המוסלמים השיגו אותם במהרה גם שם ובני המשפחה הרדופים נאלצו ליטול שוב את מקל הנדודים ולנסות למצוא מקלט בארץ ישראל. אבל כאן פגשה אותם שנאת הנוצרים הצלבנים, והרמב"ם נאלץ לנוס שוב – והפעם למצרים.
סוף-סוף הוא מצא מעט מנוחה. דוד, אחיו, שהיה סוחר עשיר, נטל על עצמו את פרנסת המשפחה, ורבי משה יכול היה לגשת להגשים את שאיפת חייו ולכתוב את חיבורו ההלכתי המונומנטלי, "היד החזקה". אבל אושרו של הרמב"ם נמשך זמן קצר בלבד. בשורה נוראה הגיעה מן הים וסיפרה כי האח האהוב טבע עם האנייה במצולות, וכך הפך הרמב"ם ברגע אחד מאדם שמתפרנס מאחרים למי שאמור לפרנס בעצמו שתי משפחות, הן שלו והן של אחיו.
מספיק טרגדיות כדי להפוך כל אדם לאומלל גמור, מוכה גורל.
אך הרמב"ם הציג דווקא השקפת חיים אופטימית. בספר הפילוסופיה שלו, מורה נבוכים (ג, יב), מתווכח ההוגה היהודי עם פילוסופים מוסלמיים בני זמנו שהציגו תפיסת חיים קודרת, וטוען בלהט כי החיים טובים במהותם ו"המאורעות הטובים יְתֵרִים על הרעים". אם תרצו, החיים שלנו תותים.
מהיכן שאב הרמב"ם את הגישה האופטימית הזו לחיים? איך אפשר לא ליפול למסכנות ולראות את החיים במשקפיים ורודים?
מי שמאמין לא מפחד
נעים זמירות ישראל, דוד המלך, ניסח זאת בכמה שורות יפהפיות בספר תהלים (כג): "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירע רע, כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני… אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". דוד המלך חש בכל רגע כמו תינוק העטוף ומחובק בזרועות אמו. הפעוט כלל אינו מבחין אם הוא נמצא בבית או בחוץ, בירושלים או בחיפה. מבחינתו, הוא במקום המוגן ביותר בעולם. אצל אימא. וכך בדיוק חש דוד המלך, תפוס בכל רגע באחיזתו היציבה והאוהבת של האלוקים.
הרעיון מוביל אל גישת "ההשגחה הפרטית", לפיה כל מה שמתרחש בעולם, בחייהם של אנשים ואפילו בעצמים דוממים, מתרחש בהתאם לרצון ה'. העולם איננו ג'ונגל או מערב פרוע בו איש הישר בעיניו יעשה, אלא כל מאורע שמתרחש בעולמנו, קורה רק בגלל האלוקים שהביא להתרחשותו. ואם האלוקים הוא הבמאי – הדברים מתקדמים לפי התכנית.
אפשר לדמות זאת לאדם שמבקר ב'לונה פארק' ועולה על רכבת הרים מהירה ומסחררת. הוא עולה ויורד במהירות, הקרביים מתהפכים והראש מסתחרר, אך מלבד צווחות אדרנלין טבעיות אין בו בהלה אמתית. אין בו פאניקה. מדוע? כי הוא סומך על המפעיל; הוא יודע שהמתקן אינו יותר משעשוע למבקרים. זה מותח, זה מסעיר, זה מטריף – אבל לא באמת מפחיד.
כך נראית תפיסת החיים של האדם המאמין. הוא חווה טלטלות ותהפוכות בחייו, הוא עובר מסלול חיים שרכבת הרים נראית כמו טיול אחר-צהריים לידו, אך אין בו דאגה ובהלה. הוא בוטח ב'מפעיל המיומן' של היקום שסולל עבורו את דרכי החיים לטובה.
אלוקים בוחר בי
כמובן, לא מדובר בהנחות פשוטות לאימוץ. האמונה דורשת מהאדם לפעול בניגוד לתחושתו הטבעית. מודוס החיים שלנו מכתיב תפיסה עצמית מקטינה: מי אני בכלל, יצור קטן לעומת העולם הגדול? אני לא יותר מגרגר אבק, חסר ערך. מה רב המרחק בין הקיום האישי שלי לבין האלוקים הכול-יכול! לראש עלול להתגנב ספק: האם האלוקים מזהה אותי בין כל מיליארדי היצורים האנושיים שמסתובבים כאן?
אך זו המציאות: כך בחר האלוקים, להתייחס לכל אינדיבידואל, להחשיב כל פרט ולתת לו את המקום המיוחד שלו בתוך היצירה הגדולה. הקדוש ברוך הוא ברא כל אחד ואחת מאתנו ומעניק משמעות חשובה לקיומו ומוביל אותו אל ייעוד חייו. תפיסת ההשגחה הפרטית חוצה יבשות ורקיעים, מורידה את השמים אל הארץ ויוצרת קשר אישי בין האדם ובין האינסוף האלוקי.
עוד יהיה טוב
"באמת?", ישראל את עצמו הקורא הרציונלי. "אלו רעיונות נאיביים ומנותקים מהמציאות. כיצד אפשר לקבל באהבה את כל הכישלונות והמכאובים, ולטעון שהכול טוב?".
אכן, כאן אנחנו מוכרחים לעשות זום-אאוט על חיינו ולהרחיב את נקודת המבט. החיים הם כמו פאזל ענק בן 5000 חלקים, כשאנו אוחזים בידינו רק חלק אחד קטן. וכל עוד יש לנו רק חתיכה אחת, איננו רואים תמונה בעלת משמעות. אנו עלולים לטעון בכעס שהפאזל פגום ולדרוש את הכסף בחזרה. אבל כשחתיכה נצמדת לחתיכה וכל החלקים מתחברים זה לזה, פתאום מתגלה התמונה המלאה, המורכבת והיפה, שלפנינו.
דימוי אחר, בוטה יותר, הוא מאדם פרימיטיבי ובור ברפואה מודרנית, שנכנס לחדר ניתוח. הוא בוודאי יזדעזע ממראה עיניו ויצעק: "רוצחים מרושעים!". הנה אדם שוכב על השולחן, קשור בידיו וברגליו, ומעליו עומד ברנש עוטה מסיכה וחותך בבשרו בסכין חדה. "איזה אנשים נוראים אוכלי אדם"…
אך כל זה קורה בגלל שהוא מבודד את הרגע הקשה כשלעצמו. אילו היה מסתכל על הסיטואציה בפריזמה רחבה ורואה את כל התמונה, אילו היה רואה את סכומי הכסף העצומים ששילם הפציינט כדי לזכות להגיע לרגע בו ישכב על שולחן הניתוחים, אילו היה מסוגל להרחיב את נקודת המבט אל העתיד שאחרי ההחלמה הקשה – היה יודע שההליך הרפואי הכואב הוא תהליך ריפוי שישפר את בריאותו של החולה ואת איכות חייו.
במקרים רבים בחיינו, התשובה נמצאת בעתיד. למרות שההווה בלתי נעים, הוא הכרחי כדי להוביל לתוצאה חיובית שאותה נגלה רק מעבר לאופק. אז נזכה להבין את מניעיו הטובים של האלוקים, שעמדו מאחורי העכשווי הקודר.
במקרים רבים – אבל למרבה הצער לא בכולם. משום שישנן גם סיטואציות נוראיות, חלילה, בהן שום הסבר או טוויסט בעלילה לא יניחו את הדעת. מקרים קשים במיוחד – שאיש לא יידע מצרות – כמו מחלה סופנית או מוות חטוף של אדם יקר, לגביהם נצטרך להרחיב עוד יותר את נקודת המבט ולהאמין כי הטוב מאחורי האירועים אכן קיים, ובבוא הזמן הוא יהפוך להיות ברור. הוא יתגלה לעינינו רק בעולם הבא, עולם האמת הצרופה.
אין ספק, זו עבודה עצמית לא פשוטה, אבל מי שמצליח לגבש תודעה כזו, כי כל דבר בעולמנו, אפילו ריחוף של עלה ברוח, נשלט על ידי ההשגחה הפרטית ולכן בוודאי יש לו משמעות – זוכה לחיים רצופי רוגע, ביטחון ושלווה.
