הסיטואציה הבאה מוכרת לכם, כנראה, בגרסה זו או אחרת:
החלטתם להיות הורים טובים ולהפתיע את הילדים עם פיקניק בחוף הים. לקחתם יום חופש, יצאתם לים ולאורך כל המפגש התאמצתם להיות הורים מקסימים. ללא טלפונים וללא הפרעות. בדרך הביתה אתם מחייכים לעצמכם בסיפוק: "עשינו את זה".
ואז זה מתחיל. יובל הקטן ממלמל מהספסל האחורי: "איזה טיול דפוק היה! חבל שלא נשארתי בבית לשחק במחשב".
האימא הפגועה מנסה לשלוט ברוחה ולהרגיע: "אבל יובלי, נכון שהיה לנו כיף לשחק עם אבא במטקות, לאסוף צדפים ולאכול את ההמבורגר שאתה אוהב?".
"מה פתאום! לא קניתם לי בסוף ארטיק אבטיח, וגם מעיין קיבלה יותר צ'יפסים ממני"…
לפני שהגברת עולה להתקפה, האבא העייף שופך עוד קצת דלק לתבערה. "הוא נורא מזכיר את אימא שלו. זאת את שקיטרת כל המפגש שלא נוח לך בנעליים האלו והיית צריכה לקחת כפכפי קרוקס, ואוף, אי אפשר לחיות עם כל החול הזה"…
בואו נודה ביושר שיובלי הקטן ואביו הגדול אינם לבד. כולנו כאלה. אנחנו נוטים לראות את מה שאין ולהתעלם ממה שיש. ככה אנחנו. טיפוסים שמתמקדים בחצי הריק של הכוס.
רוצים רק עוד ועוד
מדוע זה כך? מכמה סיבות.
דבר ראשון, טבע האדם הוא לקבל כמובן מאליו את מה שיש לו. אנחנו לא מסוגלים להיות מאושרים ממה שכבר השגנו. כל דבר הוא נוצץ ומלהיב ברגע הראשון, אך אחרי יומיים מאבד את קסמו. שיפוץ הבית או קניית ספה חדשה לסלון ממלאים אותנו התלהבות ברגע הראשון, כל אורח שנכנס הביתה מוזמן להתרווח על הספה המזמינה, אך אחרי תקופה קצרה כבר לא מבחינים בקיומה. פשוט לא זוכרים שפעם היא לא עמדה כאן.
דבר שני, לא רק שאנו מתרגלים למה שהשגנו, אנחנו רודפים אחרי חוויות חדשות, משתוקקים לשיא רגשי או מציבים לעצמנו מטרות גבוהות יותר. זה נכון למי שהמתין לילה שלם כדי להיות הראשון שיקנה אייפון 8 ואחרי שלושה ימים עובר לייחל לאייפון X, וזה נכון לבני זוג שחלמו שנים ארוכות לקנות דירת ארבעה חדרים, וברגע שהם נכנסים אליה היא הופכת להיות קטנה עליהם והם חולמים על פנטהאוז. קנינו, השגנו, עכשיו רוצים גדול יותר, יפה יותר. טבלת השאיפות שלנו מתחילה תמיד מהמקום בו אנו נמצאים כרגע, והיא עולה ומטפסת בצעד אחד יותר מההישג העכשווי שלנו. חכמינו סיכמו זאת במשפט חד: "מי שיש לו מאה – רוצה מאתיים" (קהלת רבה, א, יג).
דבר שלישי, אנו חיים בעידן של תחרות לצבירת עושר שמובילה למרוץ צרכנות אינטנסיבי מאי פעם. מעולם לא היו כל כך הרבה ערוצי פרסום ופרסומות מתוחכמות. העיניים שלנו מופגזות ללא הרף במסרים שמשדרים לנו: אתם חייבים מוצר יוקרה חדש, שמגיע לכם ושחייכם לא יהיו שלמים בלעדיו. וכך אנחנו מתהלכים בעולם בתחושה קשה שיש לנו פחות ממה שמגיע לנו. אנשים מרגישים שהמציאות מאכזבת אותם, והעצב והכעס מתלבשים טוב על מצב תודעתי כזה.
אז מה הפתרון? האם אפשר בכלל לחוות חיים של אושר בתוך טרפת הבהלה להנאות חדשות?
חוק מאה תודות
היהדות מציגה שיטה שיכולה להעביר אותנו סדרת חינוך מחדש וללמד אותנו לשחות כנגד הזרם, אם נאמץ את פילוסופיית החיים הזו, במקום לרדוף אחרי ההישגים שנמצאים על העץ, נתחיל לראות את ההווה ולהבחין בחסדים הממלאים כבר את חיינו.
תרופת הפלא הזו נקראת "הכרת הטוב", או פשוט: לומר תודה. הודיה היא תרופת הנגד לתחושת החסר, לכאבי הפנטום המדומים שמטפטים לנו את המנטרה השקרית ש"לא השגנו כלום". התמקדות בטוב שבחיינו, במיוחד באמצעות דיבור – פשוט לומר, לעצמנו ולאחרים, תודה ושוב תודה על מה שטוב – מגלה לפנינו את החסד שמקיף את חיינו.
חכמינו חוקקו את חוק 'מאה תודות': "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" (תלמוד, מנחות, מג, ב). החוק הוא פשוט: לפני כל הנאה קטנה, תאמרו תודה לאלוקים. לפני שאתם נותנים ביס בתפוז עסיסי, תעצרו שנייה ותאמרו "ברכה"; לפני שאתם טועמים יין משובח או מריחים ניחוח נהדר או אפילו שותים כוס מים לרוויה – תחשבו רגע על הטוב שאלוקים נותן לנו.
מעבר להבעת התודה לאלוקים, הברכה היא פטנט חשוב עבורנו עצמנו. היא פרקטיקה מהפכנית שהופכת את נקודת המבט. במקום לחיות את החסר – אין לי! חסר לי! מגיע לי! אני תקוע! – היא מציפה את החיים ברגעים של מלאות ושמחה. אם אני אומר תודה על משהו – סימן שיש לי סיבה טובה לעשות זאת. החיים שלי אינם כה ריקים, הם מלאים במתנות קטנות וברגעים יפים.
יהודים תמיד מודים
למעשה, 'שם המשפחה' של כולנו נועד להנציח את המנהג להודות. בני העם שלנו מכונים "יהודים", וזאת בעקבות אחת ה'אימהות' ההיסטוריות של עמנו, לאה, שקראה לבנה הרביעי "יהודה". לאה התכוונה לעצור את מרוץ החיים ולחוות עד הסוף את החסד שהיא זכתה לו מאת האלוקים. כך אומר ספר בראשית (כט, לה): "ותאמר: הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה". תודה לך השם, אמרה לנו, והטביעה בנו את התכונה הזו לתמיד.
וכך אמורים לנהוג כולנו, 'להיות יהודים'. עלינו לעצור את מרוץ החיים ולהודות. אסור לתת לרגעים הטובים לחלוף במהירות כאילו מעולם לא התרחשו, אלא להעצים אותם ללא הרף. התודה התמידית, החוזרת, מעניקה לנו את המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לקבל: לחוש בעלי ערך ולפתח הערכה לחיינו. הבעת תודה הופכת את נקודת המבט העצמית מאומללות לאושר ומחזקת את הרגשות החיוביים. במקום עליבות ומחסור, אנו רוכשים סיפוק, אהבת החיים, עמידות וביטחון.
וככל שנחשוב ונדבר על כך יותר, כך רגשות השמחה וההנאה הפשוטה, האמתית, יתעוררו ויתעצמו. ככל שנתעכב יותר על מה שיש לנו ופחות על מה שאין, כך נגרום לרגשות השליליים להיעלם ונחזק את עוצמת אהבת החיים.
לא קל להודות
כמובן, לא קל בכלל להיות אסירי תודה. הרבה יותר קל להתנכר לכל הטוב ולהיות כפויי טובה. אנשים רבים נמנעים מהכרת תודה ומעדיפים להגיב בציניות או בסרקזם. "הוא בכלל לא חשב עליי, הוא עושה את זה בשביל עצמו". "הוא היה עושה את זה בשביל כל אחד, לא רק עבורי" – אלו תגובות אופייניות המוכרות לכולם.
אחת הסיבות לכך היא שאנו לא רוצים להרגיש תלויים באחרים. אנחנו לא רוצים להיות חייבים לאלה שהצילו אותנו. הכרת תודה מגמדת אותנו, מעוררת בנו ענווה ותובעת מאתנו להתעמת עם העובדה שקיומנו אינו תלוי אך ורק במעשינו ובמאמצינו, שאנחנו לא היצורים הכי מושלמים בעולם. כמו שלא נעים להושיט יד ולבקש עזרה, בדיוק כך עדיף להדחיק את רגש הכרת הטוב ולהטביע אותו עמוק-עמוק באגואיזם.
למעשה, הקונפליקט הפנימי הזה מקופל כבר בתוך המילים "אני מודה". המילה תודה נושאת כפל משמעות: מצד אחד יש בה הבעת תודה, "אני מודה לך על הטוב שנתת לי", ומצד שני היא מכילה גם משמעות של הודאה, "מודה באשמה". כמו שאמרנו, כל הבעת תודה מגמדת אותנו ומזכירה לנו את החולשות שלנו, עד כמה אנו זקוקים לאחרים – ויש כאלו שפשוט לא מסוגלים לחיות עם התחושה הזו, והדרך שלהם להתמודד עם התזכורת הזו לחוסר המושלמות היא תגובה צינית ומגחיכה.
אבל זה חבל, חבל מאד. כי מי שלא מקבל כלום מאף אחד – לא יוכל ליצור מערכת יחסים עם אף אחד. אם איננו מוכנים להכיר בטובה שקיבלנו מאלוקים, אם אנחנו לא מסוגלים להתעלות על עצמנו ולהודות על החסד שעשו עמנו אנשים קרובים לנו – לא נוכל לחוש קרבה אמתית עם אף אחד חוץ מעצמנו. הגישה ההפוכה, המעצימה את החסד והטובה שקיבלנו מאחרים, פורצת את מחסום האנוכיות ויוצרת חיבור אמתי עם אלוקים ואדם.
