אחת התלונות השכיחות בין בני זוג היא שהם לא זוכים להערכה נאותה מהחצי השני שלהם לזוגיות. דווקא בתוך הקן החמים של הבית, המקום הכי טבעי לצפות בו לכבוד מקסימלי, הם חשים את ההיפך.
אישה יכולה להרגיש כי היא זוכה להערכה רבה במקום העבודה שלה, בכל הזדמנות היא שומעת מעמיתיה ועמיתותיה על התרומה הענקית שלה לעסק, ודווקא בעלה אינו מבחין בתכונות הנהדרות שלה. הוא איננו מודע לכושר הניהול שלה, לכישורי התקשורת החברתית שלה, ולעוד אלף ואחד דברים טובים שעושים אותה למי שהיא. מנגד, גבר יכול להתלונן שהוא חש מסור מאד לקשר הזוגי, הוא עושה מאמצים אדירים לדאוג לאשתו ולילדים, אך היא אף פעם לא מרוצה מכלום וטוענת שהוא עסוק רק בעצמו ובהצלחה שלו.
מהי באמת הסיבה לפער הזה? מדוע דווקא האנשים הקרובים אלינו ביותר, אלו שהיו אמורים להעריץ אותנו יותר מכולם, לא מצליחים לבטא הערכה כלפינו? מדוע איננו מסוגלים לתת לשותפים שלנו לחיים את התחושה שהם מוערכים?
חמור מכך: התופעה של חוסר הערכה זוגית מתפתחת דווקא אחרי החתונה. בעוד שלפני הנישואים אנו נוטים לראות את התכונות הטובות של בן או בת הזוג שלנו, ואפילו אוהבים להשוויץ בהן באזני חברים ("איזה רגיש בעלי!", "איזו חכמה אשתי"), אחרי החתונה אנו מתהפכים ונוטים להתמקד דווקא בחלקים הפחות-טובים שלו או שלה.
מדוע זה קורה? מה גורם את הטרגדיה הזו של הנישואים?
לא רואים, תמיד משווים
התשובה מורכבת משני חלקים: ראשית, אנחנו מסתגלים מהר למה שהשגנו ופשוט לא מבחינים בקיומו. ושנית, אנו שואפים לשפר הישגים ולקבל יותר – ולכן נוטים להתמקד דווקא במה שחסר בנו ובבן הזוג שלנו. כך אנחנו מתוכנתים.
זה הולך בשני כיוונים במקביל, שמעצימים זה את זה וגורמים לנו להסתכל על חצי הכוס הריק:
מצד אחד, החדש והנוצץ קונה אותנו, מלהיב אותנו ומסעיר את הדמיון. דברים חדשים תופסים אותנו – וזה יכול להיות כל דבר חדש, כמו מערכת יחסים חדשה, דירה חדשה, ג'וב חדש או גאדג'ט חדש. אך לאחר ההתלהבות הראשונית אנחנו מתרגלים ל'רכש' החדש, ופשוט מפסיקים לשים לב לקיומו. הדברים שרק אתמול ריגשו אותנו, נראים לנו היום מובנים מאליהם, כמו עוד אחד מרהיטי הסלון שתמיד היו שם.
זה בדיוק השלב בו אנו הופכים להיות עיוורים סלקטיביים. אנחנו פשוט לא רואים את התכונות הטובות של בן הזוג, שוכחים מקיומן. "מה, ברור שאשתי צריכה להיות רגישה אליי. אין שום טעם להוריד את הכובע ולקוד קידה בפניה", יאמר הוא; "ברור שבעלי צריך להיות נדיב כלפי המשפחה, אני צריכה להצדיע לו על זה?", תאמר היא.
במקביל, מתרחש תהליך נוסף שמחריף עוד יותר את הבעיה. אנחנו חיים בחברה תחרותית והישגית, בה כל הזמן כולם שואפים להשיג יותר, לשדרג הישגים ולעבור מסלולים – ובאווירה כזו ההשוואות בינינו לבין אחרים הן בלתי נמנעות. וכשפוזלים ימינה ושמאלה ולא מפסיקים להסתכל על הדשא של השכן, אנחנו רואים בזכוכית מגדלת את מה שחסר לנו – בעצמנו, בחיינו ובבן הזוג שלנו. כמו קריקטורה מעוותת, אנחנו מעצימים את החסרונות והמגרעות של מי שלידנו, בהשוואה בלתי פוסקת ליתרונות של אחרים.
וזו הטרגדיה של הנישואים: זהו תהליך כואב בו דווקא האנשים הקרובים אלינו הופכים להיות מובנים מאליהם, לא מוערכים.
ובכן, איך מחזירים את ההערכה שאבדה לבן או בת הזוג? כיצד מפתחים הערצה אמתית לאנשים היקרים לנו מכל?
תודה לך, על הדברים הקטנים
היהדות פיתחה כלי רב עוצמה שעשוי לעזור לנו לפתור את הבעיה. הוא לעולם לא יאפשר לנו להתרגל לאנשים המיוחדים שמקיפים אותנו, ויהפוך כל בוקר לשחר של יום מלא הפתעה.
הטכניקה הזו נקראת, בשתי מילים, "מודה אני". כשיהודי פוקח את העיניים בבוקר, מיד עם אור ראשון, המילים הראשונות שהוא מוציא מהפה הן: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
במקום לקטר 'על הבוקר', כשבראש רצים כל הדברים שעומדים לעצבן אותנו היום – אנו עוצרים ומביעים תודה עמוקה לאלוקים על הבוקר החדש.
אנחנו לא מודים לאלוקים על נסים כמו שיחה מאראלה ממפעל הפיס, אנו מודים דווקא על הדברים השגרתיים, היומיומיים, אלו שאמורים להיות מובנים מאליהם. במקום לפספס את המתנה הנפלאה של הבוקר בו השמש שוב זרחה והילדים שוב התעוררו, אנו עוצרים הכול ומביעים תודה על כל מה שנתן לנו. עם כל הכאב, יש כאלו שהתעוררו הבוקר עם גב כואב או לחץ בחזה, יש כאלו שלא נרדמו כל הלילה, ויש גם, לצערנו, כאלו שלא פתחו את העיניים בכלל. אנחנו יָשַנוּ, התעוררנו, כולם בריאים ושלמים – המון תודה לאלוקים.
וככה החיים הופכים להיות מלאי הערכה. כשזוכרים לעצור את המרוץ ולהבחין בטוב המקיף אותנו, מתחילים להבחין בקיומו. הדברים הקטנים לא נדרסים תחת גלגלי המרוץ של החיים, אלא בולטים ובוהקים ונותנים לנו אלף סיבות להיות מאושרים מהחיים.
פשוט תודו
אם נעתיק את הגישה הזו אל הנישואים, נגלה שהסוד להצלחה הוא להודות. פשוט להודות באופן קבוע. לעצור, לשים לב לנתינה שקיבלנו מבן הזוג ולהודות לו על כך. אשתי טרחה והכינה ארוחת צהריים חמה, בעלי עצר בדרך מהעבודה וקנה משהו נחמד לכולם – כל אלו הן פעולות שדורשות מאמץ, ואף אחת מהן לא מובנת מאליה. מישהו עשה את זה בשבילנו, במיוחד בשבילנו. נעצור רגע, נוציא את הראש מהנייד ונאמר לו או לה בלב אוהב: "תודה לך. אני כל כך מעריך / מעריכה את המאמץ שעשית עבורי".
זוגות מיטיבי לכת יכולים להוסיף לשגרת יומם, הפסקה קבועה להבעת תודה. לפני ההליכה לישון, למשל, כדאי לנסות לחשוב על דבר אחד טוב שבן או בת הזוג ביצעו עבורנו היום ולהביע תודה על כך.
כאשר נרגיל את עצמנו להיות מכירי טובה, כשהמילה "תודה" תתגלגל לנו על הלשון באופן טבעי, זה ישנה לנו את החשיבה. פתאום נגלה את העובדה המופלאה מכולן: אנו מוקפים באנשים נפלאים – ורק אנחנו לא יודעים מכך. כשנתחיל להודות – נתחיל להעריך.
תודה? לא תודה
כמובן, לא כולם מסוגלים לומר תודה בטבעיות. לפעמים אנחנו מעדיפים לגמד את הטוב ואפילו לנהוג בכפיות טובה כלפי אנשים טובים שהועילו לנו. למה בני אדם מתנהגים בצורה גועלית כזו? זה פשוט: ככה לא חייבים להחזיר טובה לאף אחד. במקום לומר תודה ולהרגיש חייבים, הכי נח לנהוג בשחצנות ולהרגיש שלא קיבלנו כלום מאף אחד.
יש כאן קושי אנושי טבעי ומובן. כשם שאנשים מתקשים להוציא מהפה את המילה "סליחה", כך הם אינם מוצאים את הכוחות לומר את המילה "תודה". התחושה הסובייקטיבית שלי היא "אני צריך להקטין את עצמי עכשיו" ולהתנצל, או להביע הערכה, למישהו אחר.
אך זאת טעות חמורה. הסירוב שלנו להרכין את הראש ולומר תודה הוא זה שגוזל מאתנו את הסיכויים ליצור מערכת יחסים טובה, כי אם אנחנו לא מקבלים – לעולם לא נחזיר, וכך לא נצליח לגשר על הפערים בינינו, לא נצליח לבנות נכון את התא העדין שאנחנו בונים.
סוד הזוגיות הטובה הוא היכולת לפרוץ את מחסום האגו ולהתלכד לכדי נשמה אחת – ואחד הכלים העוצמתיים לכך הוא להבחין בכך שעומד לצדנו בן או בת זוג שרוצה להפוך אותנו למאושרים ואנו אמורים להתרגש ולהשיב לו בהבעת תודה וביחס דומה. ככה בדיוק נוצרת אהבה.
