למה פרשת מסעי מזכירה את היארצייט של אהרן הכהן? מתי מצווה לשנוא יהודי? והאם בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם או כי העמידו דבריהם על דין תורה?
בס"ד
פרשת מטות מסעי ובין המצרים תשפ"ו – איך אהרן יציל אותנו ממלחמת אחים?
1. במדבר לג: ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת: ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר… ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין – מורה נבוכים ג,נ: אלו הספורים שיחשבו רבים שאין תועלת בזכרם… הצורך בו גדול מאד, מפני שכל הנסים אין אמתתם ברורה רק למי שראם, אך לעתיד יהיה זיכרונם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע… ויחשבו שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו … מפני זה … חִזֵק עניני אלו הפלאים בְּבאוּר המסעות ההם, שידעו גודל הפלא בישיבת מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.
2. במדבר לה: ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר … ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש – העמק דבר (הנציב מוולוזין): לא הודיע הכתוב במיתת משה ובמיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן.
ליקוטי יהודה פרשתנו: אבי זקני השפת אמת ז"ל ביאר: איתא בספר חסידים תל"ד מעשה באדם אחד שכשהיה אדם אחר אבל, היה חוזר לביתו בלא מנעלים. ואותו היום שמת בעצמו היה תשעה באב והלכו הכול יחפים. כן אהרן הכוהן שגמל חסד עם כל ישראל, לכן נפטר בר"ח מנחם אב – הימים שכל ישראל מתאבלים, כדי שכל ישראל ישתתפו באבלותו לדורות.
3. ליקוטי שיחות יח/411-2: בפרשת מסעי ניכרת השייכות בין פרשת השבוע לזמן בו קוראים אותה. היא נקראת בשבת מברכים אב, בר"ח עצמו או למחרתו, ובפרשה מסופר שמיתת אהרן הייתה 'בחודש החמישי באחד לחודש'. זאת למרות שמיתת אהרן מסופרת באריכות בפרשת חוקת, אבל מועד מיתתו מסופר דווקא בפרשתנו… בכך ישנה הדגשה מיוחדת לקשר בין חורבן הבית למיתת אהרן: מיתת אהרן הייתה 'בחודש החמישי באחד לחודש', סמל האחדות, וכך הסיבה לחורבן השני הייתה שנאת חינם והתיקון הוא 'הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום' – אהבת חינם.
אבות דרבי נתן יב: שני בני אדם שעשו מריבה, הלך אהרן וישב אצל אחד מהם. אמר לו: ראה חברך מטרף את לבו וקורע את בגדיו ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. כך יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו. והולך אהרן ויושב אצל האחר, ואומר בני, ראה חברך מטרף את לבו וקורע את בגדיו, ואומר אוי לי היאך אשא את עיני ואראה את חברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. כך יושב אצלו עד שמסיר קנאה מלבו … מה תלמוד לומר 'ורבים השיב מעון'. כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום. למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה. אמר: אוי לי, היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום.
הרבי מליובאווויטש ביאורים לפרקי אבות א,יב: 'הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום' – אהרן היה נותן שלום לרשע, בכדי להשיבו מעוון והנהגה זו לפנים משורת הדין. ההוראה נאמרה ע"י הלל, שהלל קירב את הנכרי ששמאי דחפו באמת הבניין, לפנים משורת הדין.
שמות כג,ה: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו – עזב תעזב עמו – פסחים קיג: האם מותר לשונאו והכתיב 'לא תשנא את אחיך בלבבך'? אלא שראה בו יחיד עושה דבר ערווה (ואינו יכול ללכת להעיד עליו בבית דין) ומותר לשנאותו. רב נחמן בר יצחק אמר: מצוה לשנאתו. בבא מציעא לב,ב: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו – תוספות ד"ה שראה בו דבר ערווה: מה כפיית יצר שייך שהרי מצוה לשנאתו? כיון שהוא שונאו, גם חברו שונא אותו, דכתיב 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאין לידי שנאה גמורה.
תניא פרק לב: המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצוה לשנאתם – מצווה לאוהבם גם כן, ושתיהן אמת: שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד הטוב הגנוז שבהם, ניצוץ אלקות שבתוכם.
בבא מציעא ל,ב: אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. יומא ט,ב: בית שני מפני מה חרב? מפני שנאת חנם. גיטין נה,ב: אמר רבי יוחנן: אקמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. חתם סופר: נראה לי דהכל אמת. דהא צריך להבין מאי טעמא שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא? הנה הרואה דבר ערוה בחברו, אסור להעיד עליו יחידי, אבל מצוה לשנאתו. והעלו שם תוספות, דמכל מקום לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא, משום כמים הפנים לפנים. ונראה דזהו בכלל 'לפנים משורת הדין' (שלא לדקדק בשנאה לרשע). והנה בשעת כשלונם של ישראל, נכשלו ההדיוטים בשנאת חנם, וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה (שדקדקו בשנאה לרשע) ועל כן זה היה לו שנאת חנם על בר קמצא.
