בחודשים האחרונים אני מנהל מאבק להוריד משקל. זה קרב מתמיד שאינו פוסק לרגע, כנגד מאכלים עתירי פחמימות וסוכר שקורצים מכל שלט רחוב והפכו במשך השנים להיות חלק משגרת יומי, אבל ברוך ה' ההצלחות גוברות על הכישלונות בסך הכללי.
המאבק המורכב עורר אותי לתגלית חשובה. מתברר שיש עונג שהוא יותר גדול מההנאה המקובלת. מסתבר שהגוף נהנה יותר לא לאכול מאשר לאכול. בעוד שעצירה באמצע הדרך לקניית 'קפה ומאפה' היא הנאה קטנה, הגבורה שלא לעצור לקניית 'קפה ומאפה', מייצרת הרגשת סיפוק גדולה יותר. יום מאושר בחיי, הפך להיות כזה בו הצלחתי לחצות את הארץ לאורכה ולרחבה למסירת שיעורי תורה, ולא להיכנע לחטיף ופחית שתיה בתחנת דלק.
אפשר לקרוא לזה קרב בין המוח קצר-הטווח למוח ארוך-הטווח. המוח המהיר תובע הנאות מידיות ומזדמנות, אבל המוח האיטי חושב קדימה והוא דווקא זה שמייצר סיפוק מתמשך.
זה ההסבר לאמרת חז"ל מפורסמת (אבות ו,ב): "נאמר 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' – אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
כמובן, האמרה תמוהה וקשה להבנה: האם התורה מוציאה לחופש?! האם היהודי הוא הסמל לאדם משוחרר?! הרי אין דת מחייבת ומגבילה כמו תורתנו, כפי שמדגישה בעצמה: "כי לא בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". חוקי ההלכה מקיפים כל פרט ורובד בעולמנו ונוגעים למחשבה, לדיבור ולמעשה בכל רגע ממאה ועשרים השנים בעולם הזה?
התשובה נמצאת בגוף המשפט: "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה". יהודי אינו "חופשי", אבל הוא "בן חורין". "חופשי" הוא מי שאין לו חובות, הוא מתנהל בצורה ספונטאנית בהתאם לחשקיו. הוא קם מתי שנוח לו, אוכל מה שמתחשק לו וחי באופן כללי לפי איך שמתסדר לו.
"בן חורין" הוא מי שמשוחרר לחיות את החיים בצורתם השלמה. הוא מעניק עדיפות למאווייו ארוכי הטווח על פני קצרי הטווח ומעצב את החיים ברמתם הנעלית.
כל איש מקצוע בעל שם הוא אינו "חופשי". כדורגלן מקצועי חייב להתאמן שעות בשמש הקופחת, לשמור על כושר קפדני ולהקפיד על שעות שינה מסודרות. מוזיקאי איכותי, חייב להקפיד על תרגולת קבועה ולא לאמץ את הידיים. אני מכיר מנתח עיניים בעל שם, שאף פעם אינו מוזמן להגביה את התורה בבית הכנסת. משום שעליו להיזהר ממאמץ שעלול לתפוס את השרירים. הוא לא אדם "חופשי", אבל מי כמותו "בן חורין", שחי את חייו במבט קדימה ובמלוא הפוטנציאל שלהם.
גם אדם נשוי הוא אינו חופשי, עליו לקום מוקדם כדי לשלוח את הילדים לבית הספר, לעבוד ולפרנס ולהתמסר לאחרים. גם הנוסע בכביש אינו חופשי, עליו להתנהל בהתאם לחוקי התנועה. אבל אלו לא הגבלות מעיקות, אלא השלבים הנדרשים להשגת "חרות", לנוע ולהתקדם אל צורת החיים השלמה.
ליהודי יש צרכים מיוחדים. אף שהנפש הבהמית קולנית ואימפולסיבית, אבל האושר המתמשך הוא דווקא לגבור על הצורך הספונטאני ולחיות חיים בעלי משמעות. כל סקר מזדמן מוכיח שיהודים דתיים הם אחת הקבוצות המאושרות עלי אדמות. כי צורת החיים התורנית היא האותנטית ביותר עבורנו.
ניזכר בימים הקשים של מגפת הקורונה: כל המוסדות נסגרו. בתי המשפט ננעלו ואיש לא התקבץ בחצרותיהם לבקש דיון. משרדי מס הכנסה הוגפו ושום עובד עצמאי לא עמד בפתח להגיש דוחות. עבודת מוסדות התרבות הופסקה והגזירה התקבלה בהבנה. אבל כאשר שערי בתי הכנסת נסגרו, התדפקנו על דלתותיהם כדלים וכרשים. החלפנו אותם בתפילות בכיכרות ובמרפסות הבתים.
כי הקשר עם הקב"ה הוא לא רק חובה, הוא צורך נפשי. הוא הכנפיים של הנפש, שכמו ציפור בת חורין, כמהה להתרחק מהארץ ולהתקרב אל הרקיע.
