הבוקר הראשון של ראש השנה, משמיע את קול תפילתה של חנה. חכמינו אמרו בהתפעלות (ברכות לא): 'כמה הלכות גדולות אפשר ללמוד מפסוקי תפילת חנה'.
חנה לא הייתה הראשונה שהתפללה על כאב העקרות. כבר אברהם ויצחק התפללו על אותה הצרה, אבל איש לא העז לבקש את מה שהיא ביקשה ואיש לא זכה להיענות שמיימית כמותה.
עשר שנים הייתה חנה נשואה לאלקנה ולא זכו לילדים. אלקנה נשא לאישה נוספת את פנינה והיא מילאה את הבית בקולות הצחוק של עשר ילדיה.
19 שנות עקרות חלפו על חנה וראש השנה הגיע. המשפחה עלתה למשכן שילה ואלקנה הגיש לחנה מנה כפולה מבשר הקורבן. אבל אי אפשר היה להתעלם מהמגש הגדול שקיבלה פנינה עבור עשר ילדיה. אלקנה ראה אותה בכאבה ופייס: "חנה חנה למה תבכי? הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". אבל מילות הנחמה הסגירו את הייאוש התת-מודע שלו: "חנה, הרפי מהבקשה ללדת ותתנחמי באהבתנו".
חנה החליטה לקחת את גורלה בידיה ונכנסה למשכן ה' להתפלל. "והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה: ותדר נדר ותאמר ה' צבאות, אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח את אמתך, ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו".
הרבי מליובאוויטש מדקדק במילותיה ומוצא את הפלא הבלתי רגיל שבהן (ליקוטי שיחות כט/185): ראשית, חנה מבקשת להיפקד אחרי 19 שנות עקרות, נס לא מצוי בימיהם. שנית, היא מבקשת לקבוע את מין היילוד ודורשת בן, שיוכל לעבוד במשכן. שלישית והמדהים מכל: היא משרטטת את אופי היילוד ותובעת שהוא יימנה על ראשי האומה. "ונתתה לאמתך זרע אנשים" והגמרא דורשת (שם): "זרע ששקול כמשה ואהרן". לא פחות!.
אבל הדרישה האחרונה היא נגד הכללים שקבה הקב"ה בתורתו. "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" והקב"ה אינו מכריע מראש את אופי היילוד. העתיד הרוחני נקבע למטה ולא למעלה. הוא תלוי בדוגמה החיה של ההורים ובמאמצי הנולד עצמו.
גדולי אומתנו העתירו לילדים, אבל לא ציפו למתנה שהמתינה בתוך האריזה. אברהם ילד את ישמעאל ויצחק את עשו. הגמרא (ברכות י) מספרת סיפור קשה על חזקיהו המלך. הוא ראה בחזיונו כי ילדיו יהיו רשעים גמורים ולכן נמנע מלעסוק בפריה ורביה. נגזרה עליו מיתה מהשמים והוא התפלל מעומק ליבו לשינוי הגזירה. חיוו ניתנו לו שוב והוא ילד שני ילדים, כאלו שלא היו רשעים כמותם: מנשה המלך, שהרשיע רוב ימיו, ורבשקה, שמת בצעירותו ברשעו. כך גם כשתפילתו נענתה באופן ניסי, היא לא הועילה להחליף את נשמות ילדיו מרשעים לצדיקים.
בכל זאת, חנה אינה מתפשרת. היא שופכת את ליבה כמו בת לפני אביה. היא לא עושה חשבונות מה נכון ומה לא, אלא זועקת את מה שמרגישה. תפילתה מנצחת את הכללים ונענית במלואה. חנה יולדת את שמואל הנביא, שאמרו עליו: "שמואל בדורו כמשה בדורו", ככתוב: "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו".
בשיחה אחרת, מגלה הרבי את סוד כוחה (ליקוטי שיחות יט/296): חנה אינה מבקשת עבור עצמה, אלא לכבוד שמים. חנה אינה פועלת לממש את עצמה כאישה או לדאוג לצאצא שיטרח עבורה בימי הזקנה. אלא מבקשת להגשים את הייעוד האלוקי שניתן לה מהר סיני: להקים חוליה נוספת בשרשרת הזהב של עם ישראל ולהקדיש את הילד לה'. וכאשר דורש אדם לכבוד המלכות – הוא מקבל את מפתח הזהב.
"ישראל יודעים לרצות את בוראם". עלינו להעמיד נכון את תפילות ראש השנה ולזכור שהצרכים שלנו הם צרכיו של הקב"ה כביכול. לכבוד שמו יתברך – אנו זקוקים לבריאות טובה, לאריכות ימים, לפרנסה ברווח, למנוחת הדעת ולגאולה שלמה ונאמר אמן.
