אליעזר, עבד אברהם, נשלח אל ארם נהריים, במטרה להביא את רבקה לארץ ישראל. הדרך קופצת לו והוא מוצא עצמו עומד על יד באר המים בעיר היעד. הוא עושה סימן כיצד למצוא את הנערה וטרם מסיים לדבר, רבקה עומדת מול עיניו. הוא משתאה לנוכח ההשגחה ומלווה אותה הביתה.
הסיפור מתפרש על פני 33 פסוקים ואנו בקיאים בכל פרט ממנו. כאן מתרחשת הפתעה: העבד מתיישב לשיחה עם משפחתה של רבקה ומספר את גלגולי הדרך שעברו עליו – והתורה חוזרת שוב על כל הסיפור מתחילתו. בתיאור שנמתח על 16 פסוקים נוספים, קוראים שוב כיצד אברהם ממנה אותו למשימה, כיצד הוא מגיע לעיר ועושה סימן למצוא את רבקה ואיך ההשגחה פעולת למענו.
חז"ל מסכמים (בראשית רבה): "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשת אליעזר כפולה בתורה ואילו גופי תורה [הנוגעים הלכה למעשה] לא נאמרו אלא ברמיזה". סיפורו של העבד יפה בעיני ה' והאהבה מקלקלת את הכללים. היא נשפכת במילים רבות היכן שאפשר למעט בדיבור.
מה כל כך חביב במעשה העבד?
הנושא עמד במוקד שיחות קבלת הפנים, שנשא הרבי מליובאוויטש בפני קבוצת ה"שלוחים" מרחבי העולם, המתכנסים מדי שנה בשבת זו ל"כנס השלוחים העולמי" בניו יורק. הרבי העמיד את אליעזר בתור "השליח הראשון", שמשמש דוגמה ומופת לכל יהודי, שהינו שליח ה' בעולם.
אליעזר הוא אדם עצמאי שמוסר עצמו למען שליחות עליונה. הוא אדם בעל אישיות משלו, עם חלומות פרטיים וכישורים שמאפשרים לו לחיות את חלומותיו, אבל הוא בוחר להתעלות מעבר לעצמו ולהקדיש את חייו למען המשימה שהועיד לו אברהם.
מפרשים אחרים מחדדים כי עולמו הפרטי של אליעזר, אמור אפילו להתנגש בשליחותו של אברהם. הוא נשלח כדי להביא את רבקה ליצחק, אבל חז"ל דורשים כי לאליעזר הייתה בת שהתאימה ליצחק וחלומו הכמוס היה להפוך בעצמו למחותנו של אברהם.
ניגוד האינטרסים התת-מודע של אליעזר, פרץ החוצה באמצעות שינוי אות אחת בפסוק. כשאליעזר מדבר עם משפחת רבקה הוא אומר (כד,לט): "ואמר אל אדני, אלי לא תלך האשה אחרי?". המילה "אלי" כתובה בלי האות "ו'" ורש"י מחדד: "'אֵלַי' כתיב, בת הייתה לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו". אליעזר התמודד עם חלום 'פרוידיאני', תת מודע, שמא השליחות תיכשל והוא יזכה להפוך להיות מחותנו של איש האמונה הגדול.
למרות זאת, אליעזר אינו מתבלבל ומתעלה מעל אישיותו העצמאית. הוא מקדיש את מירב ומיטב כוחותיו להצלחת השליחות ועושה הרבה מעבר למה שהיה חייב.
גדלות העבד באה לידי ביטוי בהעדר שמו המפורש לכל אורך הפרשה. הוא נקרא רק "העבד" או "האיש", משום שהפסיק להיות "אליעזר" העצמאי, והפך להיות "שלוחו של אדם כמותו". אדם שבכל מהותו משרת את אברהם.
התורה מחדדת עוד יותר את גדלותו באמצעות חילוף התארים "עבד" או "איש", לפי העניין. למשל, "וירץ העבד לקראתה … והאיש משתאה לה מחריש". התואר משתנה בהתאם למשחק התפקידים שלו: כאשר הוא ממלא הוראה ישירה שקיבל מאברהם, הוא נקרא "עבד" ואילו כאשר מגדיל ראש ומבריק בכוח כישרונותיו כדי לצלוח מעבר להפרעות שעמדו בדרכו – הוא הופך להיות "איש".
התורה אינה יכולה להניח לפלא כזה. אליעזר הוא סיפור חיינו. אנו נקרעים בין הנפש האלוקית המסורה ובין הנפש הבהמית שמושכת אל עצמה וכאשר מתעלה האדם מעבר לרצונותיו האישיים ומרחיב את גבולות הקדושה לתוכו פנימה וברחבי העולם בכלל – הוא פוגש את נקודת השיא של החיים, זו שבשבילה נברא העולם. זו שחביבה לפני ה', יותר מתורתם של גדולי הרוח.
