זה אחד הפסוקים הקשים להבנה בכל התורה: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה, ויבא אתם אל לאה אמו: ותאמר רחל אל לאה, תני נא לי מדודאי בנך: ותאמר לה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?!".
ראובן שב מהשדה ובידו "דודאים", פרי המסוגל לפריון. כבן בכור, ראובן הוא רגיש במיוחד לכאבה של אימו שעצרה מלדת ומגיש לה פרי המסוגל להתחדשות.
רחל עומדת מהצד וכאבה פורץ. בעוד שלאה ילדה ארבעה בנים, היא לא ילדה אפילו אחד. היא פונה ללאה בבקשה לקבל מהדודאים, ולאה מגיבה קשות: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני?!". לא די בכך שלקחת את בעלי, יעקב, ואת רוצה לקחת ממני את הסיכוי לפריון?!
הקורא נדהם: מי לקח ממי? האם רחל לקחה מלאה? הרי כל ילד מתחנך על סיפור "מסירת הסימנים" של רחל ללאה. רחל הזהירה את יעקב כי הסכם הנישואים לא יעבוד. ברגע האמת, לבן יחליף בין הבנות ויכניס את לאה תחתיה. הם החליטו על סימן אותו תכריז רחל בכניסה לאוהל ויעקב יידע מי האישה העומדת לפניו.
הסימן היה: "חנה", ראשי התיבות של שלוש המצוות המוטלות על האישה: "חלה, נידה, הדלקת הנר". הכרזת הסימן הייתה כעין גילוי כי רחל עברה את הדרכת הכלות לקראת החתונה והיא מודעת לאחריותה כאישה יהודייה.
הגיע הרגע הגורלי ולבן פשט את שמלה הכלה מרחל והלביש על לאה. רחל הייתה אמורה להיות רגועה: הקוד אצלה. אבל ליבה של רחל הצדקת לא עמד בביזיון אחותה. היא לחשה על אוזנה את הסימן – את אותו קוד שנועד לשמור עליה מפני הרגע הזה.
כיצד לאה שוכחת את גבורת מסירת הסימנים ומאשימה את רחל בלקיחת יעקב ממנה?
פרשנות נאה אומרת כך: לאה לא ידעה על הוויתור שעשתה רחל. היא לא הכירה את העובדה המדהימה, שרחל העניקה לה את בעלה. כאשר רחל לחשה את הקוד באוזני לאה, היא עשתה זאת בפשטות, כאומרת: "בכניסה לאוהל אומרת הכלה את המילה 'חנה'" ולאה קיבלה זאת בטבעיות.
רחל הצדקנית לא העניקה חומר, אלא את מה שיותר חשוב: מעמד. היא הקפידה לרומם את אחותה בתחושה, שקיבלה את יעקב בזכות ולא בחסד. זאת אמנות הנתינה: היכולת להציל אדם מתהום בלי שהוא יידע שמישהו התאמץ עבורו.
הדבר היפה הוא, שחסד נענה ברגש דומה ולאה החזירה לרחל באותו מטבע (אף כי שתיהן לא ידעו מהכוונות של זולתן).
לאה מסבירה את השם שנתנה לכל אחד מבניה. "ראובן" – "כי אמרה כי ראה ה' בעניי". "שמעון" – "כי שמע ה' כי שנואה אנוכי", וכן הלאה. מלבד הבת שאין הסבר לשמה (ל,כא): "ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה".
למה "דינה"? במיוחד שחז"ל מגלים טעם מרגש לקריאת השם? לאה חשה בתחילת ההיריון כי היא מצמיחה ברחמה בן שביעי, ונחרדה לחשוב כי לרחל יישאר רק בן אחד מתוך שנים עשר השבטים – פחות מהשפחות שכל אחת ילדה שניים. לאה "דנה דין" בינה ובין הקב"ה וביקשה שהעובר הנוצר ברחמה יהפוך לנקבה.
האם לא ראוי לציין זאת בטעם השם "דינה"?!
הרבי מליובאוויטש כותב הסבר מרגש (תורת מנחם סו/255): לאה שמרה את המהלך בליבה ולא גילתה אותו לאיש. רש"י מדקדק לכתוב: "שדנה לאה דין בעצמה" ולא "כי אמרה", כמו אצל הבנים. שכן אחותה תתבזה בידיעה שקיבלה את הבן הנוסף בחסד ולא בזכות. רק חז"ל גילו זאת לנו אחרי אלפי שנים מפטירת לאה.
זאת גדלות החסד: השאלה של ה"איך" נותנים ולא רק ה"מה" נותנים. היכולת לתת "חיים" ולא רק "קיום".