הנה עצה שעשויה להיות משנת חיים: 'עשו לכם רב'. קבלו מורה דרך לחיים. תבחרו דמות רוחנית בעלת ניסיון, אדם קרוב אליכם, שהנכם מסוגלים לשוחח עמו בפתיחות והתייעצו עמו בצורה קבועה ולפני קבלת החלטות חשובות.
זו הדרך להיות בטוחים שאתם צועדים בדרך הנכונה ומנהלים את עצמכם לשם שמים. כך תדעו שאתם חיים לשם מה שהחיים צריכים מכם ולא לשם מה שאתם צריכים מהחיים.
המסר הזה עובר בצורה עוצמתית בפרשיות האחרונות. התורה מספרת על שני אירועים דרמטיים, בהם קרה דבר מוזר שמעולם לא קרה: ההלכה הנכונה התעלמה ממשה.
האירוע הראשון התרחש מול זמרי בן סלוא: זמרי התפרץ למחנה ישראל ביחד עם האישה המדינית והתריס בפראות כלפי משה: 'זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – מי התיר לך את בת יתרו שהייתה מדיינית אף היא'?. משה נאלם דום מול צמד המופרעים ולא הגיב מילה. רק פנחס הצעיר התעשת והציל את המצב.
האירוע השני מתרחש בפרשתנו. בנות צלפחד נכנסות לבית המדרש ותובעות צדק. הן דורשות לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל כדי להקים שם לאביהן המת. טענתן היא: "אבינו מת במדבר … ובנים לא היו לו, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו".
ושוב נופלת עלטה על רבן של ישראל. משה מעביר את משפטן לפני ה' ורש"י מסביר: "התעלמה הלכה ממנו". משה ידע את המענה ההלכתי, הוא כבר שמע אותו בעבר מהקב"ה, אבל פתאום תקפה אותו שכחה.
וכל אחד תמה: איך "איש האלוקים אשר ידעו ה' פנים אל פנים", אשר "לא נס ליחו ולא כהתה עינו", מאבד כביכול את השליטה? ומדוע דווקא בשני המקרים הללו? הרבי מליובאוויטש מצביע על קשר עז וברור בין האירועים (ליקוטי שיחות יג/96 ואילך).
בשניהם הפך משה להיות נוגע בדבר. בעל כורחו הפך להיות מעורב אישית ולכן נלקחת ממנו הזכות להיות הפוסק האחרון.
זמרי התריס: "זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – מי התיר לך את בת יתרו"?. בחוצפתו הפך את משה להיות חלק מהעניין וכעת כל תשובה תתקבל בחשדנות. אם משה יכריע שהמדיינית מותרת, יאמרו: "כי אשתו כזאת…". ואם יכריע שהמדיינית אסורה, יחשדו אותו בכפל מוסרי. ואם ינסה להסביר את האמת, שהוא נשא את המדיינית לפני מתן תורה וזמרי בא אחרי מתן תורה, יצקצקו בזלזול כי מדובר בתירוצים לאחר מעשה.
דבר דומה אירע אצל בנות צלפחד. הן הכריזו: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בין הנועדים על ה' בעדת קרח". הן מזכירות כי אביהן לא היה בין אנשי קרח שערערו על מנהיגות משה. כך הפכו את משה לנוגע בדבר ובעל נטייה אישית ומיד נשכחה ממנו ההלכה.
שכן עד כמה שאנו אוהבים את האמת, אנו אוהבים יותר את עצמנו. השוחד העצמי גדול יותר מההיגיון ומטה את השכל לכיוונים הנוחים לו. בעוד שהמוח האנושי נתפס ככוח נאור שבוחן לגופו של עניין, האמת היא שהמוח הוא רק כלי ביד הדחף האנוכי להתקיים ולבלוט. כשמתעוררת טובת הנאה, השכל אינו אלא מכשיר כדי לעטוף בצורה הגיונית את האינטרס האישי שהתעורר עוד לפניו.
משפט יפה אומר: "מאחורי כל דבר שאדם עושה, יש את הסיבה ההגיונית והסיבה האמתית…". זו הסיבה האנוכית שמתעלה מעל ההיגיון. חז"ל (כתובות קה) פירשו את המילה "שוחד", כהלחם של שתי מילים: "שהוא חד" וכותב רש"י: "שהנותן והמקבל נעשים לב אחד". השוחד נוגע באינטרסים הקיומיים של הרב ומכאן נוצר בו חיבור קיומי אל הנותן שמשבש שיקול דעתו.
לכן אפילו "משה אמת ותורתו אמת", שזכה לעלות לשמים שלוש פעמים ולחיות כאחד המלאכים, אינו מורשה לענות במקום שיש בו טובת הנאה. ללמדנו – אנשי השורה – ש'השוחד העצמי' חזק יותר, כביכול, אפילו מרום גבהותו וקדושתו של איש האלוקים.
