מחלוקת קרח ועדתו, הגיעה אל רגע השיא. מסע הפילוג וההסתה כנגד משה ואהרן, פגש את הבוקר המכריע בו ייפול דבר. מאתיים וחמישים אנשי קרח התייצבו עם מחתות הקטורת בידיהם, מולם התייצב אהרן הכהן עם מחתתו בידו וכולם ציפו לסימן. לאות פלאי שירד מהשמיים ויקבע במי בחר ה' לכוהן.
לפתע נשמע קול ה' המזהיר: "הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע". 'משה ואהרן, עליכם להתרחק במהירות מעדת החוטאים כי עומד להתרחש אסון'.
כאן נשברת העלילה ופונה לכיוון הפוך מהצפוי. משה נעמד מול הקב"ה ותובע צדק: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!" וכי מאתיים וחמישים איש ימותו, בגלל המרדה של אדם אחד?!
רש"י מוסיף היגיון בצעקת משה כלפי שמיא: "יודע מחשבות, אין מדתך כמידת מלך בשר ודם. בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה, אינו יודע מי החוטא. לפיכך כשהוא כועס – נפרע מכולם, אבל לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא". מלך בשר ודם מעניש בעונש קולקטיבי את כל המעורבים בניסיון המרידה, משום שדבק בהם ריח סירחון החטא. אבל אתה בורא העולם, יודע מחשבות ומעמיק מבעד לשכבות החיצוניות. הנך יודע כי רק אחד חטא והמריד את כולם, וכל היתר רק נדבקו בריח הסירחון שהפיץ. על כן, מן הצדק להפריד בין עדת החוטאים ועונשם.
התמיהה עולה מאליה: כיצד משה משמש כסנגור של אויביו? מדוע נזעק לבקש רחמים עבור אלו שנטלו חלק במסע המרד שהיה יכול להביא לקץ מנהיגותו?
הרבי מליובאוויטש מבהיר איך חושבים מנהיגי אמת (ליקוטי שיחות יג/55, כח/103): ליבו של משה היה מוצף אהבה לכל אחד מבני העם. משה לא היה ראש מפלגה המייצג את קבוצת מצביעיו, אלא מנהיג כלל ישראל המחויב לכל איש ואישה ולכן לא ידע מנוחה כאשר נשמה אחת מועמדת לעונש.
מנהיגי ישראל מכונים בתורה בשם "ראשי העם", שכן מנהיג אמתי דומה ל"ראש". המוח מנהיג את כלל האיברים, מהלב עד הציפורן הקטנה ברגל. בינו לכלל חלקי הגוף מתוחים נימים נסתרים המעבירים חיים, חמצן ותחושות. הכאב שלהם הוא הכאב שלו. כך משה רבינו היה "ראש בני ישראל", שחרד לשלומו של כל אדם בקצה המחנה.
משה ניחן גם בעין טובה, שלימדה זכות על מתנגדיו. הוא הביט לעומק נפשם וזיהה בה גדלות: נשמה טהורה שחפצה לעשות טוב ורק נקלעה לתוך סכסוך יצרי שמעביר אדם על דעתו.
הרבי מליובאוויטש מדבר על משה, אבל מייצג את תפיסת החיים של עצמו. ספק אם ההיסטוריה הכירה עוד מנהיג כדוגמתו, שחש אחריות לכל יהודי ויהודייה על פני כל הגלובוס. מאילת עד תל חי, מלוס אנג'לס עד שנחאי, ממלבורן ועד הוואי – הרבי שיגר את השלוחים להקים "בית חב"ד", בית בו כל אחד ירגיש רצוי ואהוב כמו בן יחיד.
הרבי ישב שעות מדי יום ביומו ושיגר מאות מכתבי תשובה לפניות שהגיעו מכל העולם. הוא פיזר רוגע והארת הנשמה לקטנים כגדולים, שציפו למילת נוחם מהבית בברוקלין.
הקשר בין הצדיק לבני עמו הוא נצחי, ולכן מבעד השורות קורא הרבי לכל אחד ואחת מאתנו: "אני אוהב אתכם!. בין אם הנכם מגדירים את עצמכם כחסידים שלי ובין אם ההגדרה אחרת, לבי נתון להתקדמות הרוחנית וסיפוק צרכי הנפש שלכם".
רבבות יהודים פוקדים מדי חודש את ציונו של הרבי בניו יורק ומעידים על היותה כתובת לכולם. ביום ההילולא של הרבי, שיחול ביום שלישי השבוע, ג' בתמוז, נשגר לציונו הקדוש בקשת ברכה וישועה, לכלל ולפרט, לעם היושב בציון ובכל העולם כולו, לגאולה אמתית ושלמה בקרוב ממש.