סדר היום בבית המקדש, התחיל ונגמר עם שני "תמידים". כדברי פרשתנו: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". מדי יום ויום, בחול ובשבת, בחג ובמועד, היו מקריבים קרבן תמיד עם שחר וקרבן תמיד נוסף עם ערב.
גם החיים היהודיים בכללם, עטופים בשני "תמידים". אלו שתי חובות בסיסיות שחלות על האדם תדיר. הרמ"א, גדול פוסקי אשכנז, פותח את הגהותיו על גיליון השולחן ערוך כך: "'שויתי ה' לנגדי תמיד' – הוא כלל גדול בתורה… כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו כשהוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול … כל שכן כשישים אל ליבו שהמלך הגדול, הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו … מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד".
הרמ"א גם מסיים את הגהותיו על שולחן ערוך אורח חיים בדרך דומה (סימן תרצז): "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד באדר ראשון [פורים קטן], ואין נוהגים כן. מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים – 'וטוב לב משתה תמיד'".
כך שהיהודי חווה תדיר שתי תכונות הפוכות, שמשלימות זו את זו: הרגשת יראה ורצינות מנוכחות ה' הרואה במעשיו, לצד שמחה מהיותו משרת המלך ובן עם סגולה.
כאן עולה תמיהה: מדוע שומר הרמ"א את חובת השמחה עד סוף השולחן ערוך? למה אינו מזכיר כבר בפתח החיבור את שתי התכונות גם יחד? הרי מצוות השמחה נדרשת כבר בבוקר, כמו שמזכירים בתפילת שחרית "עבדו את ה' בשמחה"? כך גם נקבע להלכה (שולחן ערוך צג,ב): "לא יעמוד להתפלל אלא מתוך שמחה של מצווה?".
הרבי מליובאוויטש (לקוטי שיחות כו/213) מוצא כאן את מפתח האושר. אלפי מחקרים בוצעו במטרה למצוא את מנוע שמחת החיים והנה הוא נרמז בפשטות בדברי הרמ"א: השמחה היא לא משהו שקורה מעצמו, היא תוצאה ממה שאנו עושים. הרגשת האושר מתפשטת כשהאדם מרגיש נחוץ, חשוב, ומשרת ייעוד שהוא יותר גדול ממנו עצמו.
אדם, וקל וחומר יהודי, נועד לייעוד נשגב כזה, שהוא אינו מסוגל לחוש טוב כל עוד אינו מגשים אותו. עצם הקיום לא מרצה אותו. רק כשהאדם עומד ב'סוף השולחן ערוך' וזוכה להשלים סדר יום משמעותי – מעל ומעבר לכל ההפרעות והמכשולים שמציבים החיים – הוא חש סיפוק. זה אושר טבעי על שהגשים את ייעודו כמשרת המלך.
מנגד, בפתיחת העיניים בבוקר, אי אפשר לחוש הרגשה טובה. ראשית, עוד לא עשינו דבר שמבטא את היותנו "יהודים" המחוברים לאלוקות. אבל זה יותר גרוע: בבוקר מרחפת תחושת חרדה עמומה מגודל המשימה: האם נעמוד כראוי בייעוד הגדול שמצפה לנו? החשש יוצר תחושת דחק סמויה, שמקשה את הקימה מהמיטה ובוודאי מונעת שמחה.
תמורת זאת, בבוקר צריכים לחוות יראה מנוכחות המלך. עם פתיחת העיניים, עלינו לשים מול ליבנו את העובדה שמלך מלכי המלכים עומד עלינו ורואה במעשינו, ולהפעיל משמעת עצמית: לצאת מהמיטה ולנוע במרץ לעבודת היום. בסוף המסלול, ממתינה תחושת הסיפוק מחיים מלאי משמעות ויעד, הנאמנים למהותו הייחודית של היהודי.
מיליארדי בני אדם מחפשים את האושר. כולם תרים אחרי תחושת סיפוק, בים, באוויר וביבשה. אבל האושר נמצא בהישג יד. הוא תלוי בשאלה 'למה מה צריך אותי'? איזו מטרה אני משרת? במקום לשאול מה אני רוצה מהחיים, עלי לשאול מה החיים רוצים ממני? במקום לחפש את האושר בתוכי, עלי להבין שהוא נמצא מחוץ לעצמי, וככל שאתעלה אל מטרה גדולה ממני – עם מעשה של התעלות, של חסד ושל יצירה – כך תחושת הסיפוק תהיה מקיפה ומלאה יותר.
*
בארצות הברית היה יהודי עשיר ובעל צדקה בשם שטרן. עם הגיעו לגיל "גבורות", ארגנו לו בני משפחתו חגיגת יום הולדת מרהיבה כראוי לאדם במעמדו. מאות אנשים גדשו את האולם הנוצץ, התרגשו משירתם של אברהם פריד ומרדכי בן דוד ונהנו מקולינריה משובחת.
בשעה מאוחרת בלילה, לאחר כמה כוסיות 'לחיים' שפתחו את הלבבות, שאל אחד האורחים את בעל יום ההולדת: "מה רגע השיא של חייך? כשאתה מביט אחורה ממרוך גילך, מה הרגע החשוב ביותר אותו תיקח לעולם הבא? האם היה זה כשהפכת לאבא? כשחיתנת את בן הזקונים? אולי כשעשית את המיליון הראשון או חנכת את המוצר שייצרת?".
שטרן השתתק, הפליג אחורה בזיכרונותיו, מחה דמעה סוררת והשיב: "רגע השיא של חיי, התרחש הרבה לפני כל מה שתיארתי מהישגי חיי. הוא התרחש בקוטב ההפוך של החיים: במחנה העבודה בפולין.
הנאצים יימח שמם סידרו אותנו שישה-שישה בדרגשי העץ, ונתנו לכל שישה אנשים, שמיכה אחת בודדת להתכסות בה. היה עלינו לנהל תור סביב השמיכה החמה. לילה אחד באמצע החורף, היה קור כלבים בצריף ואני התענגתי על המגע של הצמר. אם היה אושר קטן בגיהינום, הרי זה החום הקל שבקע מהבד.
היה כל כך מפתה להתכסות בשמיכה, אבל מלחמת עולם השתוללה בתוכי. שכניי קפאו מקור ולא הצליחו לעצום עין. רגע אחד אמרתי לעצמי 'הלילה תורי', ורגע אחר אמרתי 'אבל הם לא יכולים לישון'. פתאום החלטתי כי אחלוק את השמיכה עם האחרים ואתכסה רק בקצה שלה.
לא היה כל היגיון בהחלטה הזו. המאבק לחיות הפך אותנו לבעלי חיים, שכל מעיינם היא להישרדות פשוטה. ההסבר היחידי להתעלות ההיא, זו נשמה אלוקית, שמרגישה את האחדות הגדולה בין כולנו. מכל הישגי חיי – אני מתגעגע לנתינה הפשוטה ההיא. זכיתי לעשות עוד מעשי חסד רבים אחר כך, אבל הושטת השמיכה לשכני באותו רגע מקפיא במחנה – הוא בעיניי השיא של חיי.
