כשהעולם עמד נדהם מול המדינה הקטנטונת מהמזרח התיכון, שמפציצה אימפריה גדולה ממנה פי עשר ונמצאת במרחק 1800 קילומטר מגבולותיה – היה אחד שלא הופתע.
לפני 3300 שנה, טיפס נביא מדייני על ראשי ההרים מעל מחנה ישראל וצפה את העתיד לקרות. למרגלותיו חנה עם נודד, ללא שלטון וארץ, ללא בית ומגורי קבע. קל היה לראות בו תופעה חולפת שתתפזר כמו חולות המדבר ותיעלם כמו קול הנבלע בשממה.
אבל בלעם צופה אחרת: "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". העם הזה לא יקרוס לעולם. הוא ירבוץ על הארץ שנים רבות, אבל כמו הלביאה והאריה, יזנק בשאגה אדירה כשהחרב תונף על צווארו.
בלעם מנבא עוד תחזיות מדהימות המנוגדות לטבע האנושי: "הן עם לבדד ישכון". העם הזה ימצא את האומץ להיות השונה הנצחי, הבולט בייחודיותו בין כלל העמים. המשפט נפתח במילה "הן" והמדרש אומר (שמות רבה טו,ז) כי שתי האותיות הללו הן בודדות נצחיות, שאינן מזדווגות עם אחרות:
"כל האותיות מזדווגות ומשלימות את המעגל של עשר: א-ט הרי עשרה, ב-ח הרי עשרה, ג-ז הרי עשרה, ד-ו הרי עשרה, חוץ מהאות ה', שאין לה אות אחרת להזדווג איתה. וכן במעגל של מאה, כל האותיות מזדווגות להשלים מאה, חוץ מהאות נ שאין לה זוג … כך ישראל אינן יכולין להידבק עם כל העובדי כוכבים, אלא מופרשים לעצמם. אפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודת כוכבים, הן נהרגים ואין מתערבים בהם".
כאשר כל העמים יעבדו אלילים – עם ישראל יעבוד לה' אחד. כשכולם ישבתו ביום ראשון – יהודים ישבתו בשבת וכשכולם יתחילו את השנה בתשרי, אנו נתחיל בניסן.
זה צפי שעומד בניגוד לכל כלל חברתי. החוק החברתי הבסיסי הוא "חוק העדר". הלחץ להיות כמו כולם, לחסות בצל הרוב ולא לבלוט בייחודיות. אם אדם נכנס לקניון ורואה מסעדה מלאה ומסעדה ריקה – לא סביר שייכנס לאחרונה. אנו נוטים להאמין כי הרוב צודק ומאבדים את חוש הביקורת מול מוסכמות חברתיות. אבל בלעם צופה מראש ההרים כי היהודי ילעג לכללים ויכתוב אותם מחדש.
בלעם ממשיך: "ובגויים לא יתחשב" – והאבן עזרא מפרש: "לא יתערב עם אומה אחרת לעזוב תורתו, כאשר עשו כל האומות".
עם ישראל יכפור בכלל הראשון של ההיסטוריה – הקדמה. הכלל גורס כי עם מוכרח להתקדם כדי להתפתח ולנטוש את העבר לטובת העתיד. כל האומות מעדכנות את האמונות שלהן לפי ההתקדמות המודרנית ומקבלות את הדוגמות החדשות כאמת גמורה. כשהיוונים שלטו בעולם – הגישה השלטת דבקה האלים היווניים. כשרומא כבשה את העולם, כולם עברו לאלים הרומיים. כשהנצרות השתלטה על העולם, המערב נטש את האלילות הישנה והפך להיות דתי, וכן קורה לרבים בימינו עם ההתפתחות המדעית, שכופרת בעצם המושג "דת".
אולם עם ישראל יפעל אחרת. העם החכם בעולם, שיהיה מעורב בין האומות ויתרום רבות להתקדמות המדעית – יישאר מיושן ופרימיטיבי באמונתו ויסבור כי היסודות האמיתיים נמצאים בעבר. בלעם מבטיח כי יהודים ימשיכו להניח את אותם התפילין ולנענע את אותו הלולב, גם כשהאנושות תמריא לחלל ותיתן לבינה המלאכותית לעצב את חייה.
בלעם צודק באופן מפליא והתגשמות נבואותיו מעניקה חיזוק אדיר גם להתממשות הנבואה האחרונה. במהרה נחזה בנבואה הגדולה מכולן: "לכה איעצך את אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" והרמב"ם מרחיב (סוף הלכות מלכים): "ושם נִיבָּא בשני המשיחים: במשיח ראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שמושיע את ישראל מיד בני עשו. 'אראנו ולא עתה' זה דוד, 'אשורנו ולא קרוב' זה מלך המשיח. 'דרך כוכב מיעקב' זה דוד, 'וקם שבט מישראל' זה מלך המשיח. 'ומחץ פאתי מואב' זה דוד, 'וקרקר כל בני שת' זה המלך המשיח", השתא בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.
