קריאות התורה ופרקי ההפטרה בראש השנה, עוסקות ברובן באימהות ובנים. ביום א קוראים את נס פקידת יצחק ומסירות הגר לישמעאל, ומפטירים בנס פקידת חנה. ביום ב מפטירים על בכיית רחל על ייסורי הגלות וההבטחה האלוקית שקיבלה: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".
בתוך כלל הקריאות, בולט במיוחד סיפורה המרגש של חנה. עשר שנים הייתה נשואה לאלקנה ולא זכתה לילדים. כאב עקרותה התעצם, מול המזל הגובר של פנינה, האישה הנוספת, שמילאה את הבית בקולות צחוק של עשרת ילדיה.
לאחר תשע עשרה שנות עקרות מייסרות, החליטה חנה לקחת אחריות על גורלה. היא נעמדה מול ארון הברית במשכן שילה ונדרה נדר אמיץ: "אם ראה תראה בעני אמתך … ונתתה לאמתך זרע אנשים, ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו". אם אזכה לנס פתיחת רחם, אקדיש את הילד למשרת במשכן ה' ולנזיר עולם, שסכין ספרים לא תעלה על ראשו. תפילתה נענתה מהשמיים והיא זכתה ללדת את שמואל הנביא, שהיה שקול כמשה ואהרן. ככתוב: "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו".
עולה התמיהה, איך חנה מקבלת נזירות עבור בן שלא נולד ואפילו לא נוצר בהיריון פוטנציאלי? הקושי עולה הן ברמה ההלכתית והן ברמה האנושית: כיצד אפשר לקבל התחייבות עבור אדם אחר? ואיך אדם יכול להכריע את עתיד בנו, שהוא יצור עצמאי בעל בחירה חופשית? ואם הבן יעדיף למכור עגבניות בשוק כשיגדל? ואם יחפוץ להסתפר בשיער קצוץ, במקום שיער ארוך ומדובלל כדרך הנזירים?!
הרבי מליובאוויטש מעניק הסבר משמעותי ומחייב, יש בו קריאת כיוון בפתחה של שנה חדשה (ליקוטי שיחות כט/186, שיחת ו תשרי תשלד): חנה לא קיבלה נזירות עבור שמואל. היא לא הייתה רשאית לעשות זאת, כמובן. כשהוא גדל והפך להיות אדון לגורלו, הוא בחר בעצמו לפעול כמשרת ה' ולהיות נזיר עולם.
חנה התחייבה לדחוף אותו לשם. היא הייתה בטוחה בכוח התפילה והחינוך שלה, שיוביל אותו לבחור במסלול החיים אותו קידשה. כי ילד הוא, בסופו של דבר, נוף גידולו וכשאימא רוצה בכל ליבה ילד ירא שמים ועושה את כל הצעדים הנכונים כדי להאהיב עליו את צורת החיים – הוא אינו בורח רחוק.
כשחנה הניקה את שמואל, היא שרה באוזניו על משכן שילה. כשהייתה מובילה את העגלה לחצר, הייתה מספרת בעיניים נוצצות על עלי והכוהנים משרתי המשכן, ובכל ערב היו סופרים את הימים, עד שיזכו לעלות ביחד לבית ה'.
חנה לא הסתפקה בהצבת דרישות כלפי הילד, אלא תבעה מעצמה מסירות מוחלטת לגידולו. ההפטרה מספרת: "ויעל האיש אלקנה וכל ביתו לזבח לה' … וחנה לא עלתה, כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם". חנה מוותרת על הזכות לעלות עם בעלה למשכן שילה בחג, להתבשם ממראה השכינה ולאכול מזבחי הקדשים, ונשארת לבדה עם הילד בביתם, כדי למלא את צרכיו בצורה המסורה ביותר.
זה, אם כן, השילוב הנכון בדרך לנחת אמת מילדינו: לשאת תפילה זכה להצלחת החינוך, להעמיד את הילד במרכז החיים באהבה, והחשוב מכל: להציב דרישה חינוכית אחת בהירה וממוקדת, תוך הקרבה וויתור על כל מה שנמצא מסביב. אז אפשר להעריך שכיוון החיים של הילד יהיה צפוי מראש.
נזכה לשנת משפחה טובה, שנה בה נעמיד את צאצאינו במרכז חיינו, בה נהווה דוגמה חיובית עבורם לחיים של תורה, עבודה וגמילות חסדים, והכול מתוך הרגשת ביטחון, מנוחת הנפש, בריאות ואריכות ימים.
