רגע השיא של "ליל הסדר" בעולמם של הילדים הוא, חיפוש וחטיפת האפיקומן. הם מפשפשים תחת השולחן או בתוך כרית ההסיבה ושולפים את שקית המצה שנועדה להיאכל בסוף הסדר. כשמגיעים לסימן "צפון" והאבא מגלה שהאפיקומן נגנב, הוא פותח במשא ומתן בהול תחת הלחץ לסיים לפני חצות הלילה ומתחייב למתנות ופרסים.
מה תכלית הגניבה? כיצד בליל החינוך של השנה, מעוררים את הילד לתחוב ידיו במקומות סתר ולשלוף את מה שאבא הטמין?
בבית אדמור"י חב"ד, לא חיבבו את מנהג גניבת האפיקומן והיו מוצאים דרכים חינוכיות יותר להשאיר את הילדים ערים בליל הסדר. הרבי מליובאוויטש מציין לעצת חז"ל (ברכות ה): 'מי שגונב מגנב – נדבקת בו טעם גנבה'. מצד שני, מדובר במנהג ישראל עתיק ויש טוענים שאפשר למצוא לו שורש בתלמוד וברמב"ם. הגמרא אומרת (פסחים קט,א): "חוטפים מצה בשביל התינוקות שלא ישנו" והרמב"ם מפרש (הלכות חמץ ומצה ז,ג): "חוטפים מצה זה מיד זה".
התמיהה חוזרת: כיצד לא מצאנו דרך טובה יותר להשאיר את הילדים ערים?
הנה הסבר חריף: זה רמז מהדהד להורים – הילד מחפש את מה שאתם מחביאים. העיניים שלו תרות בסקרנות אחרי מה שנמצא מתחת לשולחן ולא בכל הפאר המונח מול העיניים.
הורים משקיעים מאות שקלים בקניית המצרכים לחג. השולחן מעוטר בכלי כסף, מצות, יין ובשר. אבל הילדים אינם מתרשמים מהתצוגה. את אלו חייבים ההורים להביא לפי הסטנדרט ההלכתי ובלי המצות והיין לא יהיו חלק מהקהילה.
הילד מחפש בקדחתנות אחרי מה שטמון בתוך כרית ההסיבה, כי ילד מבקש שורשים. הוא מבקש להיות נטוע עמוק בעולם ולדעת מה חשוב ובעל ערך. ההורה הוא המתווך של המציאות ומשמש דוגמה חיה למה שמספק אושר לאורך זמן. הסודות מתגלים באמצעות הרגש של ההורה, ההתלהבות והעיניים הבורקות שלו ומה שמוסתר דווקא תחת השולחן.
זה מסר משנה חיים: חינוך הוא לא נאומים ודרשות. הוא לא לצעוק חזק ולנפנף עם הידיים. חינוך הוא לטעת חיבור רגשי אל הקדוש לנו. הוא להאהיב את הערכים שעומדים במרכז חיינו.
חינוך מתנהל בתוך עולמו של ההורה, הרבה לפני השיח עם הילד. הוא קורן מתוך פניו. חינוך הוא ההתרגשות של אמא בערב חג והמאמץ שלה למצוא מתכון מעניין חדש, שייצור עוד יותר התלהבות סביב שולחן החג. חינוך הוא ההתעקשות של אבא, לתת רושם תורני לשולחן השבת. לדאוג שכל אחד מהילדים יאמר רעיון תורני או ינגן ניגון האהוב עליו. חינוך הוא אמא שיוצאת מהבית פעם בשבוע לשיעור תורה, כי זה מה שממלא את חייה בטעם ושמחה. חינוך הוא לא ללמד רק מה יהודים עושים, אלא בעיקר, מה יהודים מעריכים ומשלמים עליו בשמחה כל מחיר.
הרבי מליובאוויטש מוצא לכך רמז נוסף סביב שולחן הסדר: הקושיה הראשונה בנוסח "מה נשתנה", לפי נוסח הרמב"ם וחלק מקהילות ספרד היא: "מטבילין". "שבכל הלילות מטבילים פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".
הדבר תמוה: שני הטיבולים הם בסך הכול מנהג ישראל ולא חיוב דאורייתא או דרבנן, כמו המצה והמרור. מדוע הם אמורים להיות השאלה הראשונה שצדה את עין הילד?
המסר כביר: ילד שם לב דווקא למנהגים שמעבר לחובה ההלכתית. זה מה שיישאר במוחו אחרי שישכח את כל מה שלמד בבית הספר. את הרצון הבוער בהוריו להעמיק את קשר הילדים אל המסורת ולעשות אותה עוד יותר מעניינת. את הניגון של אבא, את הדמעה של אמא, את הריקוד של המשפחה בסוף שולחן הסדר. הם המנועים שדוחפים את עמנו אלפי שנים, עד הגאולה האמיתית שתשלים את גאולת מצרים בקרוב ממש.