מחנכים אותנו מגיל צעיר, שההצלחה יוצרת שמחה. ההצלחה תהפוך אותנו לבעלי ערך ואם רק נגשים את המטרות ונעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו – נחווה סיפוק והערכה לעצמנו ולחיים.
כשמתבגרים מגלים שזה לא עובד. אנו מצליחים ולא חווים שמחה. מגשימים מטרות ועומדים ביעדים, אבל המטרות הבאות בתור מאיימות עלינו ואנו שוב נופלים לבור של דכדוך.
האמת היא כמובן הפוכה: השמחה יוצרת הצלחה. השמחה היא המפתח לחיים של סיפוק ולהגשמת מטרות בדרך הראויה. בבחינת "לא המצליח שמח, אלא השמח – מצליח". אדם שמח מתחיל את היום ערני וממוקד ומדלג בקלילות מעל מהמורות וקשיים. החיים נדמים לו כמו אוצר הקורא לאיסוף והוא נלהב לממש את ההבטחה. מנגד, העצבות היא נעילה מרכזית שחוסמת את היכולות. האיש העצב רואה בכל נמלה-פיל וכל צומת נדמית כגשר ענק שאי אפשר לחצות אותו.
כיום, השמחה היא כבר לא מותרות. היא ההבדל בין להיות או לחדול. היא הקו בין חיים של עשייה וסיפוק ובין השראת כובד וזלילת אנרגיה מהסביבה.
אבל איפה השמחה? חכמינו ציוו "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אבל במה מרבים? היכן הוא המתג ששופך חיוך על הפנים ומציף זריזות וקלות רגליים?
הרבי מליובאוויטש נהג לצטט את לשון הרמב"ם (סוף הלכות לולב): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא". השמחה היא משימה, שאדם בוגר בוחר בה. היא החלטה לחיות חיים חיוביים. השמחה אינה רגש ספונטאני שפורץ מאליו, היא אינה תכונה נפשית שאנשים מבורכים נולדו עמה, אלא עבודה נפשית שכרוכה ביגיעה ועמל. זו ממש "עבודה" ככל העבודות המוטלות עלינו, כשקל או פחות קל, כמו עבודת ה', עבודת התפילה ועבודת הפרנסה.
השמחה היא תוצר של ערך ומשמעות. היא הרגשת אושר מהידיעה שאני נצרך וחיי חיים בעלי חשיבות. השמחה היא זרימה של חיוניות מההרגשה שאני נמצא במקום הנכון עבורי ועושה את מה שנועדתי לו.
לכן הדרך המעשית אל השמחה, כרוכה בשני צעדים, חיובי ושלילי. ראשית, להתרחק ממחשבות מעיקות ומייסרות. בספר הזוהר כתוב כי המילה "בשמחה" היא אותיות "מחשבה", משום שעיקרה של השמחה תלויה בבחירת המחשבות שלנו. אדם הבוחר בחיים של שמחה, צריך לשים פוקוס על המחשבה ולנהל אותה. לעקור את הצד המדוכדך שמפיל אותנו ולסלק אותו מהתודעה.
בצד החיובי, להתרכז בהווה ולעשות דברים בעלי משמעות. להקדיש רגע של מחשבה מה ראוי ובעל ערך בעינינו? אלו מעשים נעריך גם עוד מאה שנים ונהיה גאים בהם ואלו מעשים ייחשבו בעתיד כבזבוז זמן מוחלט? זה הזמן לקום מהכורסה ולעשות את מה שבאמת רצינו ודחינו לזמן אחר. להוסיף עשייה רוחנית כלימוד התורה וקיום מצווה ולרומם את החיים.
היבט חשוב בחיי שמחה הוא להרבות באמירת צמד המילים "תודה רבה" לכל האנשים הנפלאים שסובבים אותנו ורק אנו לא מבחינים בקיומם. האמת היא שחיינו מלאי פלאות ואנו לא פנויים להבחין בהם, בגלל הטבע הנרגן שמבקש יותר. הבחירה בשמחה מחייבת לשנות את הראש ולשים לב לטובות שזכינו בהן והן מתפספסות לנו. לומר תודה על הדברים הפשוטים בחיים ועם כל הכרת הטוב כזו, ייפתחו העיניים יותר לכל מה שהשגנו.
הדרך אל השמחה מחייבת לפנות זמן כדי להעניק טוב לאחרים ולרומם את רוחם, ובעיקר, למצוא זמן לאותם נושאים חשובים שהזמן עובר בהם מהר. לכל אדם יש תחום שהוא אוהב לעשות ורואה בו ערך. בעולם אידיאלי ללא דאגות פרנסה, הוא הוא היה מוכן לעסוק בו אפילו ללא תשלום. כשהוא נמצא בעניין הזה, הוא חווה זרימה נעימה והזמן חולף מהר.
לחיות חיים בעלי משמעות זה לשאול את עצמי מה התרומה הייחודית שלי לעולם? ולפנות זמן ומשאבים למימוש המטרה. פתאום החיים יהיו קלים יותר והרגליים מהירות יותר לעוד יום פורה ומאושר.
פרדי הגר, היהלומן האנגלי, עמד מודאג לפני הרבי מליובאוויטש ומצחו חרוש קמטים. “רבי”, הוא התלונן, “תעשיית היהלומים במצב לא טוב, העסקים מדשדשים ואני מודאג ומדוכא".
תגובת הרבי הפתיעה אותו: “הגישה שלך שלילית מדי, פסימית מדי. חפש טיפוסים חיוביים שתוכל לפגוש ברובע היהלומים, ותמיד תזכור: אם תחשוב טוב, יהיה טוב”.
הגר חזר ללונדון ושב לסדר יומו, אבל כבר למחרת קרה משהו: לבניין הבורסה נכנס סוחר אמריקאי בשם וויליאם גולדברג, נשיא מועדון היהלומנים בניו יורק. הגר כבר פגש אותו בעבר, אך שמר על מרחק ממנו. הפטפוט המתנשא של גולדברג אודות עסקיו המוצלחים נראו להגר מוגזמים. אך הפעם הדהדה באוזניו ההנחיה של הרבי “לפגוש טיפוסים חיוביים”, וגולדברג נמנה בהחלט על סוג האנשים הזה.
הגר עצר ליד היהלומן האמריקאי והתעניין בשלומו, וגולדברג אמר: “אני במצב רוח לרכישה, אולי יש לך עסקה טובה להציע לי?”. סוחרי היהלומים ידעו שגולדברג מחפש עסקאות ייחודיות, כמו רכישת יהלום מלכת הולנד ויהלום המגן האדום – ולהגר היה מה להציע לו. שניים מחבריו החזיקו יהלום יקר שתומחר במאתיים וחמישים אלף דולר ויותר.
גולדברג התעניין בעסקה, וברגע שראה את היהלום הענק הודיע שהוא מעוניין לרכוש אותו. בתגובה אמר לו הגר: “זאת אומרת שאתה לא הולך לקנות אותו. השיעור הראשון בבורסה באנטוורפן הוא: אם אתה מעוניין בעסקה, לעולם אל תיראה נלהב, כדי שהמחיר לא יעלה. אם אתה מצהיר שאתה עומד לקנות את היהלום, אתה כנראה ממש לא מתכוון לזה”.
“אני אמריקאי”, הוא ענה, “ואומר את מה שמרגיש. בכוונתי לרכוש את היהלום ואתה תקבל את דמי התיווך”. לקח לו עשר דקות בדיוק לרכוש את האבן וגם את ליבו של הגר.
השניים הפכו לחברים קרובים, עשו הרבה עסקים יחד והצליחו מאד. במשך עשרות שנים הם שוחחו מדי יום לפחות מספר פעמים. הגר הקפיד “לפגוש טיפוסים חיוביים” וראה איך העצה הזו שינתה את חייו.
