במסגרת סיבוב משפחתי בקניון, אתה נפרד לרגע מאשתך ונכנס לחנות גאדג'טים בקומה השנייה. שמת עין על מצלמת אקסטרים זעירה, הלב שלך מתמלא התלהבות ועל המקום אתה מחליט: אני, את המצלמה הזו, קונה. עכשיו! אבל העיניים של אשתך לוכדות אותך. "השתגעת?! הוצאנו כל כך הרבה כסף בקניות היום. אין מצב לבזבוזים נוספים". אתה שוקל להתעקש, אבל נאנח ונאלץ לוותר. תיאלץ להסתפק במצלמה בנייד.
עברו יומיים וזה התור של הגברת לוותר: יום חמישי בערב הגיע, הסופש כבר באופק, וריח השחרור ממלא אותך חיוניות. את עושה סבב טלפונים ומסכמת עם חברות לצאת ביחד, אבל מתברר שבעלך מתעכב בעבודה למרות שהבטיח לשוב מוקדם. "בבקשה, בוא כבר הביתה. אני מוכרחה לצאת". הוא מתנצל אלף פעמים, אבל מסביר שהוא חייב להגיש הלילה דוחות כספיים ואין סיכוי להשתחרר מהמשרד לפני חצות הלילה. את נאנחת בתסכול ונאלצת לוותר ולבטל. לפחות המצב עכשיו אחת-אחת.
בשביל לחיות ביחד – צריך לוותר. להקריב. כולם אומרים את זה; גם ההורים, גם השכנים וגם הפסיכולוג. אך הבעיה האמתית עם ויתורים היא שאף אחד לא באמת מוותר; כי במקום לוותר – כל צד צובר. כל ויתור מקטין אותנו עוד, נרשם בפנקס וירטואלי שיושב לנו בפנים ואנחנו הולכים וצוברים בתוך הלב כעסים ותסכולים על הצורך לנטוש שוב ושוב את התכניות המקוריות שלנו. בסוף, איך לא, אנחנו שופכים הכול החוצה על בן הזוג.
הביטו על בן הזוג שנאלץ לוותר. הוא עומד בפינה עם פרצוף כל כך חמוץ, שהורג את החשק של הצד השני ליהנות ממשהו. כמובן, הוא מוכן להקריב, הוא רוצה שהצד השני יהיה מרוצה, אבל בדרך הוא גורם לכולם לזכור היטב עד כמה הוא סובל. ואם התיאור נשמע לכם קיצוני, תראו כמה הגדרות שמציע מילון ספיר למונח "ויתור". הן בוודאי משקפות את העמדה של כמה מאתנו לגבי המשמעות של הקרבה: "ויתור – התפשרות, נכונות לוותר על זכויות המגיעות על פי חוק, נטישת שאיפות, פעולות מתוך ייאוש". אז פלא שאיש לא רוצה להקריב?
ובכן, איך נוותר בלי להתקרבן?
תקריבו, תתקרבו
ליהדות יש תפיסה מקורית לגבי המונח "הקרבה עצמית". בעוד שבאופן אינטואיטיבי, הפועַל "הקרבה" מעורר בנו קונוטציות של חולשה ופספוס, היהדות מדגישה דווקא את הצד השני: "הקרבה" באה מאותו שורש של המילה "קִרבה", כי הקרבה היא הדרך להתקרב. זה המסלול לקרב בין שני לבבות אוהבים.
ההקרבה ההדדית נוגעת בבסיס המערכת הזוגית. המניע הפנימי לזוגיות הוא הכמיהה לבטל את המחיצות בינינו ולהפוך להיות נשמה אחת. זו היא בדיוק אהבה: הציפייה לפרוץ את גבולות האגו ולהתמזג עם האחר לכדי ישות אחת. אבל, מצד שני, אנחנו שונים. אני זה אני ואת זו את, וזה אף פעם לא ישתנה – וטוב שכך. וכאן בדיוק סוד כוחו של הוויתור: הוא פעולת ההלחמה, שמקרבת שני אנשים שונים ועושה מהם לב אחד פועם.
הוויתור וההקרבה הם אינם נטישת האני, אלא להיפך, הכוח שהופך את ה"אני" ל"אנחנו". כשאנו מוותרים, אנו לא 'יוצאים פראיירים', לא כאלה שנתנו לדרוך עליהם, רחוק מזה: הוויתור הוא זה שמסיר את הקליפות המבדילות בינינו ויוצר מציאות חדשה, גדולה יותר מכל אחד בנפרד. הוא יוצר את ה"ביחד" שגדול מסך כל חלקיו. ויתור שנעשה מתוך תפיסה פנימית נכונה הופך אותנו למציאות אחת מאוחדת, לשניים שהם אחד, קרובים-קרובים.
יצירה חדשה מתחילה בוויתור
תורת החסידות מרחיבה עוד יותר את המבט, ומעוררת תשומת לב לעובדה מרתקת: לא רק האדם נדרש להקריב לפני שהוא מתקרב; כך זה בכל עולם הטבע. כל יצירה חדשה מתחילה בהקרבה עצמית. כשגלעין אפרסק, למשל, נזרע באדמה, הוא לא מצמיח עץ וטוען פירות לפני שהוא עצמו נרקב לחלוטין בבטן האדמה. מדוע זה כך? כי האדמה מכילה אנרגיית הצמחה אדירה וכדי להתמזג בה בשלמות – הוא חייב לוותר על הקליפה המפרידה ולהירקב אל תוכה. ההרקבה היא ההקרבה שיוצרת את הקרבה בין הגלעין והאדמה ומחוללת את הצמיחה. זה צעד אחורה כדי לזנק חזק קדימה.
תופעה מרתקת דומה מתרחשת גם בעולמנו שלנו, בני האדם. הביטוי הנפוץ ביותר לתיאור אדם יצירתי ומקורי הוא "טיפוס שחושב מחוץ לקופסה". מהי בעצם חשיבה מחוץ לקופסה? ולמה רק אנשים מעטים באמת מסוגלים לה? חשיבה יצירתית היא כזו שזורקת הצידה את כל תבניות החשיבה הקודמות ומייצרת מוח צלול ונקי, סביבת עבודה להארה. היכולת ליצור דורשת מאתנו לצאת מאזור הנוחות, לזנוח את כל ההנחות המוקדמות ולגבש מבט חדש ומבריק על הנושא.
דוגמה יפה לכך מופיעה כבר בתלמוד. הגמרא מספרת על החכם הבבלי רבי זירא, שעלה מבבל לארץ ישראל וניסה להצטרף ללימודם של החכמים הירושלמים, אך לא הצליח לתפוס את הלך החשיבה שלהם. הוא היה חדש וזר עבורו כעולה חדש מעולם הלימוד הבבלי. רבי זירא לא ויתר. במשך מאה ימים רצופים, למעט הפוגות אוכל קלות בלילות, הוא לא אכל דבר, ופשוט צם. הצום הממושך השכיח ממנו את שיטות הלימוד הישנות, הפך אותו ל'טבולא ראסה', לוח חלק – והוא נפתח לקליטת רעיונות חדשים בהתאם לצורת החשיבה הירושלמית.
זה אותו תהליך בדיוק: כדי ליצור 'מאסטר-פיס', יצירה חדשה באמת שלא דומה בשום דבר למה שהיה עד עכשיו – אנחנו מוכרחים לוותר על ההרגלים הישנים. כי אם לא תשכח – איך תצמח? ואם לא תקריב – איך תתקרב?
מוותרים, אבל ביחד
מצד שני, ויתורים חייבים להיות הדדיים. הוויתור יכול להוות פעולה של התקרבות רק כאשר הוא מגובה משני הצדדים במקביל.
בני זוג שמנהלים זוגיות בריאה יודעים לחוש ולזהות את רגשות הצד השני, ואם צד אחד מרגיש שהוא מוותר יותר מדי, על הצד השני לגלות אמפתיה ולהתקרב בחזרה לקראתו. עליו לבטא במפורש את ההערכה העמוקה שלו על המוכנות לוותר ולא לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. כך הוויתור הופך להיות רגע של התעלות שמביא את הזוגיות לגבהים חדשים.
