מעולם לא עמד אדם בפני ניסיון מוסרי, כמו שהוצב בפני יוסף הצדיק. נער בודד בן 17 נאלץ להתמודד עם הסערה המושלמת.
יוסף הוא הגבר היחידי בכל התנ"ך, שמתואר כ"יפה תואר ויפה מראה". דמות שלמה גם ביופי הפנים וגם בקומת הגוף. יופיו בולט לעיני הסובבים אותו והוא מתמודד עם אתגר קשה מנשוא. הכתוב מספר: "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית" ורש"י מפרש: "לעשות מלאכתו עימה". עוד רגע יקרוס ויאבד שליטה עצמית.
כי לא היה לו מה להפסיד. לא היה לו שום דבר לאבד. ההגנה החזקה מפני החטא היא הבושה, הפחד להתבזות ולפספס ברגע את כל מה שהושג בעמל חיים, אבל יוסף היה נער מחוק, שרק הוא ידע מקיומו. אימו נפטרה, אביו ישב עליו 'שבעה' ואחיו ערכו 'חרם' תקיף, שלא לגלות את סיפור מכירתו לעבדות. שמו לא היה כתוב בפנקס של שום שדכנית ואף ראש ישיבה לא חיכה לו בכניסה לבית המדרש ולהמהם תחת זקנו: "יוסלה, איפה היית בסדר ערב?…". יוסף היה בודד, חופשי ומשוחרר.
במקביל, אשת פוטיפר היא הסיכוי שלו להמריא ממעמקי השבר, כמו הסיכון לחיסול עתידו. תשובה 'כן' תפתח את שערי מצרים ותעלה אותו על מסלול שיגשים את החלומות הגדולים שלו. בעוד שסירוב נחרץ יפיל אותו אל בור הכלא האפל לשנים ארוכות.
יוסף כמעט מועד מול העוצמה שלה, אבל ברגע האחרון מתרחש נס: "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו". יוסף מתעשת, ממאן ובורח מהבית.
מה הסעיר אותו כשראה דמות דיוקנו של אביו? כיצד מראה דמיוני מהעבר, השתלט על סופת הרגש? ומהי "דמות דיוקנו של אביו" ולא פשוט 'מראה אביו'?
הרבי מליובאוויטש מציף תובנת חיים (שיחת יט כסלו תשכא): יוסף קולט מה מונח על הכף. הוא חווה הארה שמגלה כי ההיסטוריה נכתבת כעת. מה שנראה כמו אירוע פרטי וקטן בתוך בית סגור בארץ מצרים – מעצב את ההיסטוריה כולה.
הגמרא אומרת: "פניו של יעקב אבינו היו דומות למראה פני אדם הראשון" ובתוך דמות דיוקנו של אביו יעקב, הוא מזהה את דמות ראשון האנושות. אדם הראשון נדרש לניסיון ונכשל בו והכישלון הפך להיות כתם נצחי שמוטט את האנושות עד סוף הדורות. יוסף מבין שההיסטוריה חוזרת: הוא עומד במקום אדם הראשון ומסוגל לתקן ולהשלים את מה שהוא פספס.
יוסף מבין שאין טעויות קטנות ואין רגע פרטי ששייך רק לו ויחלוף ויישכח. המציאות היא, בסופו של דבר, אוסף של אנשים קטנים שמקבלים החלטות קטנות, שמעצבות את העולם שאנו חיים בו. "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה" וכל מעשה מזמין את אלו שיבואו אחריו. מה שנתפס כמו מעשה חד פעמי וחסר משמעות – הוא המציאות שהדורות הבאים יחיו לאורה.
זה התחיל אצל יוסף ונמשך עד היום. אנו עומדים במוצאי חג הגאולה יט כסלו, היום שפרץ את השערים בפני תורת החסידות והפך אותה לנחלת הכלל. המחשבה החסידית הופכת את סדר העדיפויות ואומרת כי ככל שזה נמוך יותר – זה גבוה יותר.
העולם הנמוך שלנו הוא הרובד הקרוב ביותר לכיסא הכבוד. האדם הבודד שנראה קטן הוא העולם כולו, שמכריע את העתיד. כל אדם הוא ראשוני וייחודי במראה פניו ובאיכות אופיו, כמו אדם הראשון. לא היה ולא יהיה עוד אחד שנראה כמותו ויעבור בדיוק את מסלול חייו. מטרת החיים היא החיים עצמם: עוד יום רגיל ועוד יום משעמם שנראים דלים וחסרי משמעות מול היקום – הם תכלית הגעתנו לכאן . הרגעים הקטנים הם הגדולים שמרכיבים את המציאות עצמה. הם אלו שישלימו תהליך בין אלפי שנים ויסללו דרך לגאולת עולם בקרוב ממש.