ככל שעולה תוחלת החיים וההרגשה משתפרת בגילאים המתקדמים, מטפסת לכותרות סוגיית הפרישה מהעבודה: מתי וכיצד הדרך הטובה לפרוש לפנסיה?
המדיניות בארץ ובמקומות נוספים בעולם היא 'פנסיה חובה לפי גיל'. הגיל קובע את מועד הפרישה, ללא קשר למצבו המנטלי של העובד ויכולותיו התעסוקתיות. בבוא גיל הפרישה, הוא אוסף את תיקו וניירותיו ופורש לביתו.
מנגד, בארצות הברית ובאוסטרליה, הפרישה לפנסיה היא תפקודית, בהתאם למצבו האישי של העובד. הוא רשאי לחתום על מסמכי הפרישה ולקחת את הכסף שצבר, והוא יכול גם להמשיך לעבוד כרגיל ומדי כמה שנים לעבור בדיקת רופא תפקודית, שקובעת את תום הפרק התעסוקתי שלו. לשם דוגמה: לפני ארבע שנים, נפטרה שופטת יהודייה בבית המשפט העליון האמריקאי, רות ביידר גינסבורג, בהיותה בת 87 ובעודה מכהנת במוסד המשפטי החשוב בעולם.
מהו המודל התורני לפרידה מעבודה? פרשת "בהעלותך" מתייחסת לכך ישירות. הנושא הוא בני משפחות הלויים, שסייעו לכוהנים בעבודת המשכן. הלויים נשאו את חלקי המשכן במסעות המדבר, ליוו את עבודת הקרבנות בשירה בפה ובנגינה בכלים, ושמרו על הבית לאות כבוד.
הפסוק אומר: "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד: ושרת את אחיו באהל מועד לשמר משמרת ועבודה לא יעבד". החוק כפול: מצד אחד, בגיל חמישים פורש הלוי מעבודת המשא הפיזית ומשאיר את הסחיבה לצעירים ממנו. מצד שני – וכאן מגיעה התפיסה היהודית הייחודית – הלוי אינו פורש מהעבודה!. הוא רק עושה הסבה מתפקיד לתפקיד בתוך המפעל ומקבל תפקיד אחר שמתאים לגילו.
הוא עובר "לשמור משמרת" ורש"י מרחיב: "חוזר הוא לנעילת שערים, ולשיר, ולטעון עגלות (ביחד עם חבריו הלויים שמסייעים לו)". המשנה בפרקי אבות מוסיפה: "בן חמישים לעצה" והברטנורא מפרש כי הלויים בני החמישים ואילך, עוברים לתת עצה והדרכה לפרחי הלוויים שרק נכנסים לעבודת הבית.
הרמב"ם מבהיר כי לאחר שנכנסו לארץ ובית המקדש עמד על מכונו והלויים לא נדרשו עוד לשאת משאות פיזיים, הפרישה מעבודת הבית הופכת להיות תפקודית בלבד, לפי מצבו האישי של העובד. הוא פורש ממקהלת ותזמורת הלויים, אך ורק בהתאם למצבו התעסוקתי ולא לפי גילו הרשום בתעודת הזהות. זאת ועוד: לאחר שמצבו התפקודי מחייבו לפרוש מעבודתו, הוא אינו עוזב את הבית, אלא עובר לעבודה אחרת שמתאימה למצבו החדש, כמו שמירה על שערי הבית. בלשונו (כלי המקדש ג,ח): "וזה [הפרישה הכפויה] אינו אלא בזמן שהיו נושאים המקדש ממקום למקום … [אבל] לדורות אין הלוי נפסל בשנים … אלא בקול, כשיתקלקל קולו מרוב זקנה … ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל [ימשיך ו]יהיה מן השוערים".
הרבי מליובאוויטש התבטא פעמים רבות: "אינני מחזיק מיציאה לפנסיה". הרבי עודד אנשים להמשיך לתרום ולהיות משפיעים כל עוד כוחם מאפשר זאת. שכן, לחיות זה לעשות. באנו לעולם כדי להיות שותפים של הבורא בקיום ותיקון העולם ותכלית החיים היא היצירה. היא זו שמעניקה לאדם את כבודו ומעמדו.
השינויים שעובר הגוף בגיל זקנה, הם הזמנה לפרק חדש בחיים. זה הזמן לטפס על ההר השני ולכתוב פרק נוסף ב"ספר תולדות אדם". ההר השני נוגע פחות למדדים חיצוניים של תהילה והצלחה, ויותר לממדים פנימיים של התקדמות רוחנית, צבירת ידע תורני והענקה ונתינה לדור הבא.
קול פנימי בגיל הזה אומר: 'אני רוצה להשקיע באנשים היקרים לי ולהשתמש בחיי למטרה טובה באמת'. לעתים פסגה זו עשויה לתרום לערך העצמי שלנו, יותר ממה שתרם הטיפוס האנוכי על ההר הראשון ועשויה להתברר כמורשת העיקרית שלנו לדור שיבוא אחרינו.