'יום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה', מציף את הכאב לנוכח בחורים צעירים, שנקטפו בשיא פריחתם. החלל הנפער בלב, מעורר את שאלת ה'למה'? למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?
פרשת השבוע הקודמת, "שמיני", זימנה שתי גישות קוטביות להתמודדותו של המאמין עם אפילת החיים. זה היה בחגיגת חנוכת המשכן, התרוממות רוח שרתה על העם ובייחוד על ראש החוגגים, אהרן הכהן, שהופקד על ניהול הבית.
פתאום אסון. טרגדיה פגעה בחתן השמחה. שני בני אהרן, נדב ואביהוא, נפלו מתים בתוך היכל המשכן. אהרן הביט בתדהמה בקרוביו הלויים, כשהם נושאים את גופות בניו החוצה.
משה קם לנחם את אחיו: "הוא אשר דבר ה' לאמר, בקרבי אקדש, ועל פני כל העם אכבד". הקב"ה הזהיר מראש כי יתקדש באחד מ'קרוביו', מהמובחרים שבחבורה. כבודו של הבית דרש 'קורבן ציבור', שיוכיח את הזהירות הנדרשת במעון ה'. 'הייתי סבור', אומר משה, 'כי האלוקים יבחר בי או בך, אבל מתברר שהוא בחר בגדולים משנינו – בנדב ואביהוא'.
המונח "בקרובי אקדש", הפך במשך השנים להיות: 'האלוקים לוקח לקורבנות את הטובים ביותר', ברוח הפסוק בשיר השירים: "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים".
תגובת אהרן מתוארת במילה אחת: "וידם אהרן". רש"י מפרש: "קיבל שכר על שתיקתו … שנתייחד עמו הדיבור". מהו "וידם"? האם הסכים לדברי הנחמה? האם התנגד באיפוק עצור? האם רק נאלם בתדהמה?
הספורנו כותב: "התנחם בקידוש השם שהתקדש במותם". אהרן התנחם מהזכות שנפלה לבניו, לקדש את בית ה' במותם. אבל קשה להלום את הביטוי החריג "וידם", ולא פשוט יותר, "וינחם"?. ועוד: אם אהרן קיבל את דברי הנחמה, מדוע זכה לשכר על שתיקתו? מה מפתיע בה?
הרבי מליובאוויטש דחה את המשמעות הרווחת במונח "בקרובי אקדש" ובלשונו (תורת מנחם טז/355): "ההבנה ד'בקרובי אקדש' – אין יודעים, ולהסביר עניין אחד בלתי מובן על ידי עוד עניין בלתי מובן – הרי זה תנחומין של הבל". הטיעון ש'האלוקים לוקח את הטובים ביותר' הוא חסר הבנה. כיון שיש דרכים מאירות יותר לפאר את בית ה', מאשר לקחת בחטף צדיקים גמורים.
מה גם שהוא מסוכן מבחינה חינוכית. "יש חשש שיאמרו 'לא הם ולא שכרם'" (אגרות קודש כא עמוד שמז). האנשים התמימים עלולים להשתכנע כי מוטב להיות רשע ולהישאר בחיים…
משמעות התגובה של אהרן היא הפוכה: "וידם!". אהרן הדמים את התהיות שהציפו את מוחו והרכין ראשו בהכנעה. אמונתו הייתה מספיק חזקה כדי לקבל את הדין. אהרן לא יצא למסע הרצאות חיזוק ברחבי הארץ, במטרה לשכנע ש'הגיע להם למות' רחמנא לצלן, אלא דמם בתוך עצמו.
אמונה היא לא הדרך לקבל תשובות, היא הכוח לחיות עם שאלות. "אמונה" היא מלשון "אמון". זו נקודת הביטחון בחסדו של ה', שהוא צדיק וישר ועושה את הכי טוב. "אמונה" היא הכוח לקבל את הפער בין הנברא ובין הבורא – פער שהוא יותר גדול מהמרחק בין השולחן ובין הנגר שעיצב אותו.
זו הייתה גישתו של הרבי אחרי "השואה" הנוראה. בעוד שהיו רבנים שהציגו סיבות שונות לאסון הבלתי נתפש, כמו עונש על ההתבוללות החמורה באירופה, נשמות מגולגלות מדורות קודמים שהיו צריכות לסיים את חייהם, סבל וכיליון שמתוכם בקע עם חדש ובית היסטורי בארץ ישראל וכו'.
הרבי שלל הכול, בטענה ששום סיבה אינה יכולה להצדיק את האסון. תמורת זאת, עלינו לתחום את הטרגדיה בעולמה של ה"אמונה" ולקבל את העובדה שאיננו מבינים. סיבת הייסורים היא ספר חתום שלא נגלה לעינינו.
זכות התמימות של מקבלי דיני שמים באלם קול, תעלה לפני כיסא הכבוד ותאמר לצרותינו די. נזכה ל"תחיית המתים" והם הקדושים והטהורים בראשנו.
