יציאת מצרים נתפסת בזיכרון הלאומי כנס כל הניסים, כפריצת החומות שהקימה לתחייה את עמנו.
אבל מדרש מפורסם מקלקל את החגיגה. על הפסוק "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" – מפרש המדרש: "יש אומרים אחד מחמשה". המילה "חמושים" היא מלשון חמישית, ורומזת לכך שרק עשרים אחוז מעם ישראל יצאו ממצרים ואילו שמונים אחוז מתו בשלוש ימי החושך.
כך שיציאת מצרים אינה נס הניסים, אלא האסון החמור בתולדות עמנו. 'שואת השואות'. בממוצע היה אחד ממשפחה שזכה לצאת ממצרים, תוך שמשאיר מאחוריו אבא, אימא, סבא וסבתא או ארבעה בנים.
כמה שדברי המדרש מבהילים, הם החלק הקל יחסית. המדרש מביא עוד שתי דעות שהן מחרידות פי כמה: "יש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות". לפי הדעה השנייה, יצאו רק שני אחוז מישראל, ולפי הדעה השלישית –רק שתי עשיריות אחוז ו-98.8 אחוזים מתו שם.
וכל אחד תמה: אז מה חוגגים בפסח כשהשארנו מאחורינו מיליוני או מאות מיליוני יהודים מתים? ואיך מסתדר המדרש עם לשון התורה המפורש "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ומשמע שאיש לא נשאר מאחור?
עולות גם תמיהות פרקטיות: איך עמנו צמח כל כך בערב היציאה משם, שמנה כל כך הרבה אנשים? הרי אם נאמר לצורך העניין שיצאו ממצרים 3 מיליון איש, אישה וטף, ואלו היו רק שני אחוז מעם ישראל, נמצא שלפני יציאת מצרים מנינו מאה חמישים מיליון איש. אם ננקוט כמו הדעה השלישית, שיצאו ממצרים רק שתי עשיריות אחוז, נמצא שמנינו מיליארד וחמש מאות אלף איש לפני היציאה משם. והתמיהה מתבקשת: איך צמחנו לממדים כאלו? איפה נקברו כמויות כאלו בתוך שלושה ימים? ואיך העלימו אותם מעיני המצרים?
בהתוועדות אחרון של פסח תשכה, הציע הרבי מליובאוויטש פירוש מהפכני. זה לא רק רעיון פרשני, אלא צורת מבט אמיצה, מעוררת השתאות ורחבת כתפיים.
החכמים אינם מדברים על מוות, חלילה, אלא על וויכוח סוער שהתחולל בדרך ליציאה ממצרים. לשון התורה הוא: "וחמשים עלו מארץ מצרים", וכוונתה לרמוז על וויכוח שקרע את העם לקראת היציאה משם.
הדעה הקיצונית במדרש סוברת, שרק שתי עשיריות אחוז האמינו לדברי משה ורצו לצאת ממצרים. ואילו 99.8 אחוזים האמינו לפרעה. הם סברו שהשטן הזה נורא, אבל הוא לפחות מוכר וצפוי. הם טענו לאן נלך? איך נוציא מיליוני נשים וילדים למדבר הלוהט בלי אוכל?
שתי עשיריות האחוז של המאמינים, לא נבהלו מהיותם מיעוט שבמיעוט. הם היו תקיפים בדעתם שצריך לתלות עיניים כלפי מעלה ולסמוך על הקב"ה. העקשנים המועטים הללו הכריזו את דעתם בתוקף ושוב בתוקף, עד שהדברים חלחלו והתפשטו בסביבה הקרובה וסחפו עוד ועוד.
הדעה האמצעית מתארת, שאחוז המשוכנעים השתפר משמעותית ועמד על שני אחוזים שלמים. אבל עדיין תשעים ושמנה אחוז לא רצו לצאת. הם התעקשו שמצרים עדיפה על כל פתרון אחר. בכל זאת, שני האחוזים העיקשים עמדו על דעתם. הם הכינו את המטלטלים ליציאה ממצרים, אפו את העוגות מצות כי לא חמץ, עד שאחוז התומכים ביציאה עלה דרמטית משני אחוזים לעשרים אחוז מדהימים.
הדעה הראשונה במדרש מוסיפה, שגם בשלב הזה לא היה קל. רק עשרים אחוז נמנו על המפלגה היוצאת ועוד שמונים אחוזים תמכו בהישארות שם. אולם סוף-סוף, אחוז המאמינים עלה והתפשט וסחף את המשפחה והחברים, עד שעם ישראל כולו בשלמותו יצא מארץ מצרים, ככתוב: "בעצם היום הזה יצאו כל צבאותיכם מארץ מצרים".
כי האמת היא, שלא צריכים לחדש את האמונה. לא צריכים לייבא אותה מבחוץ. היא קיימת בלב כל איש ישראל בטבעו, ולא נדרש אלא ניצוץ של מסירות ועיקשות בדרכי נועם, כדי להבעיר אש להבה של אמונה ודבקות בדרכי משה.