שלושה דברים קשים לביצוע לפני הקב"ה. כך אמרו חכמינו: "קשה לפני הקב"ה לזווגם כקריעת ים סוף" ו"קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". קשה היה לפני ה' לקרוע את מי הים לגזרים, וכך ממשיך להיות קשה עבורו, כביכול, לזווג איש לאשתו ולהפנות אדם אל מקום הפרנסה הממתין לו.
התמיהה מתבקשת: איך משהו קשה לפני הקב"ה? הרי הוא בורא היקום כולו בשישה ימים קצרים, מאדם עד עוף השמים ומשרצי הארץ עד השמש והירח?
ואם משהו קשה לפניו כביכול, למה דווקא שלוש המשימות הללו של קריעת הים, מציאת זיווג ופרנסה, ולא יצירות מורכבות יותר, כמו בריאת הכוכבים ויצירת כינים קטנים משעורה במכה השלישית במצרים? הרבי מליובאווויטש כותב הסבר חד ומלא חכמת חיים (אגרות קודש ח עמוד רעו).
הקושי הוא לגרום לאנשים לקפוץ למים, מתוך אמונה בהזדמנויות שנקרות להם.
עם שלם עמד לפני הים ושמע את הציווי הברור: "דבר אל בני ישראל וייסעו". התקדמו לכיוון הר סיני ואל תבזבזו זמן בדרך. אבל כולם נתקעו במקום. הם נרתעו מהמים האדירים השוצפים מול העיניים ובחרו בהימנעות. עד שפרץ אחד מתוך הקהל וקפץ פנימה. נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה, רץ קדימה ואז קרה הבלתי יאומן: הים נקרע לגזרים ונפתח לפני ישראל.
כך במציאת זיווג ופרנסה. הקב"ה פועל לזמן לנו את הדרוש לנו. הוא משגר את החצי השני לפגוש אותנו, הוא שולח הצעות עבודה לתיבת המייל שלנו, אבל אנו נתקעים במקום ובוחרים בהימנעות. אנו חוששים מהבלתי נודע ומעדיפים לחכות לנס שיקרה לנו.
אבל בחיים צריכים לקחת סיכון ולקפוץ למים. כי החיים הם שותפות בין האדם ובין הקב"ה: האדם עושה את כל מה שתלוי בו ואז הקב"ה מעניק מחסדו האינסופי ופי כמה וכמה מהמאמצים המוגבלים של האדם.
הקדמונים כותבים דברים עמוקים: "ההשתדלות מוכרחת – אבל לא מועילה". האדם חייב על פי ההלכה לעשות את כל התלוי בו כדי להצליח, אבל ההשתדלות אינה מביאה את ההצלחה. היא אינה גורמת את התוצאה, היא רק בבחינת כלי לברכה היורדת מלמעלה. לכן אין קשר בין מידת ההשתדלות למידת ההצלחה. העובדה שהמידע הקיים בידי האדם הוא מוגבל, אינה מגבילה את הסייעתא דשמיא. ככל שהאדם עושה את כל התלוי בו כדי להצליח – עשה את הכלי הנדרש לגשם שיורד מלמעלה, שיהיה באין ערוך למידת הכלי המוגבל למטה.
הרבי הביא לכך דוגמה מהמעשה דרבי חנינא בן דוסא: בימי העלייה לבית המקדש השני, כל בני העיר נאספו בהתרגשות עם קורבנות נדרים ונדבות בידיהם להעלות לירושלים. רבי חנינא שהיה עני מרוד, השתוקק להביא משהו לבית המקדש ולא לעלות בידיים ריקות, אבל לא הייתה לו פרוטה. מצא סלע אבן שאינו עולה כסף, וניקה וסיתת והבריק את האבן לכבוד הבית.
אבל כיצד יעלה את האבן הכבדה לירושלים? הסבלים רצו כסף רב ושוב נתקע. פתאום צצו חמישה אנשים, שהיו מלאכים שנשלחו מלמעלה והציעו להעלות את האבן תמורת תשלום פעוט שהיה בחיקו. אולם הם הציבו תנאי: רבי חנינא חייב לשים את אצבעו תחת האבן ולסייע להם במשא. רבי חנינא שם אצבעו ובתוך רגע מצא עצמו בירושלים והסבלים נעלמו כלא היו.
מה הועילה הנחת האצבע שלא הייתה יכולה לשאת את המשא? הרבי כותב (אגרות קודש ו עמוד שנו): "מכאן שעל האדם להתחיל בעבודה, אף שלכאורה על-פי שכל אנושי אינו רואה איך שיבוא הדבר לידי פועל, ואם עושה זאת באמת ובתמים – מצליח". האדם מוכרח להגיש את האצבע הקטנה שלו, ולאחר שהוא עושה את שלו, הקב"ה משלים את היתר לטובה ולברכה.
מאות אנשים התאספו לחגיגת חנוכת בית הכנסת בשכונת קרית איילון בחולון. הם עמדו מול הבניין המפואר, שהוא אחד היפים בארץ כולה, וחשו את יד ה' שהובילה אל הרגע.
חתן החגיגה, שליח חב"ד הרב מנחם שטיינברגר, מספר: "לפני עשרים שנה הגעתי לשכונה והתחלנו לפעול בה. השטח היה מוצף חול, הבניינים רק החלו להיבנות ואנחנו מיהרנו להקים בית לה'.
"שכרנו חנות במרכז השכונה, אבל שכנים התלוננו שהרעש מפריע להם והמקום נלקח מאיתנו. הסתובבתי ברחבי השכונה בלב כואב, ואז החלטתי כפתרון זמני, לפנות אל בעלי בתים בשכונה, בבקשה לארח את התפילות בבתיהם. מר איינשטיין ומילי כהן, נעתרו לארח אותנו לכמה שבתות. מרתף הבית שלהם גדול והוא בדיוק התאים לצרכי בית הכנסת.
תפילות השבת הראשונה עברו בשלום ואחריה הגיעה השבת של "כינוס השלוחים" העולמי בניו יורק. נסעתי לכינוס וביקשתי מידידי, השליח הרב דוד ביטון, למלא את מקומי. בערב שבת נסעתי עם השלוחים ל"אוהל" הקדוש של הרבי וביקשתי להיות מליץ טוב עבורנו בשמים, להשפיע על משפחת כהן לארח את המניין אצלם לאורך זמן.
"ביום ראשון התקשרתי במתח למחליף שלי, הרב ביטון, לשאול איך עברה השבת? נרגש הורה לי לטלפן בעצמי למארח, מר איינשטיין כהן. הסיפור הדהים בשמיימיות שלו: בשבת בבוקר ניגש אליו אחד המתפללים, רופא משפחה בשם ד"ר אליהו סולימני, והשיח לפי תומו כי חלם הלילה את אביו של מר כהן מסתובב בין בתי השכונה ונעצר על יד ביתו של בנו. לשאלת סולימני מהו מחפש, ענה: "מה זאת אומרת? באתי להתפלל בבית הכנסת של בני". כהן סיפר לי בקול רועד כי החליט עם רעייתו, שנוכל להישאר שם ככל שנדרש. המניין התארח בביתם תשע שנים רצופות.
"הקהילה גדלה והמרתף נעשה צר מהכיל. בינתיים החלו לבנות קניון גדול במרכז השכונה ובהשגחה פרטית מפתיעה, המקום נקנה בידי נגיד ירא שמים, ר' יצחק מירלשוילי. לבו הרחב של ר' יצחק נפתח עבורנו והוא הקצה מתחם ענק בתוך הקניון לבית הכנסת. פעלנו שם שנים ארוכות, אבל גם המקום הזה נעשה צר מדי והיה ברור שהגיע הזמן להקים בית כנסת במרכז השכונה.
איתרנו שטח מתאים ואז החלה סאגה מורטת עצבים. גורמים שונים הגישו עתירות נגד הבנייה, שעברו את כל שלבי הערכאות במדינת ישראל, עד בית המשפט העליון. קיבלנו איומים שונים לרדת מכל העניין ולא פעם חלפו במוחי מחשבות כי טיפסנו על עץ גבוה מדי. אבל בכל פעם שהגיעה מחשבה כזו, ראיתי סימן נוסף מהשמיים כי אני רק צינור בידי כוחות עליונים ממני.
אחרי ארבע שנים של התייצבות בבתי משפט, התקבל האישור הסופי לצאת לדרך. עוד חמש שנים חלפו, אנשים תרמו כספים למעלה מיכולותיהם, ובסייעתא דשמיא הגענו עד לחנוכת הבית המפואר לה' במרכז השכונה".
