לעתים אפשר לזהות רגע, בו שאלה מכרעת נשאלת בפעם הראשונה ונפתח דיון שעתיד לטלטל את העולם. ביום הסתלקותו של משה, הוא אוסף את כל העם, מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך", וכורת ברית נצחית למחויבות למצוות ה'.
משה אינו מסתפק בעומדים לפניו ומוסיף שש מילים מטלטלות: "ואת אשר איננו פה עמנו היום". רש"י מפרש: "ואף עם דורות העתידים להיות". משה פורש את המטריה עד היהודי האחרון בסוף כל הדורות וקובע שהברית מחייבת כל נצר שייוולד מהזרע היהודי לתמיד.
משה מקדים את זמנו ומטלטל את בעיית הזהות היהודית. הוא רומז אל השאלה שישאלו צעירים בני ימינו: למה אנחנו יהודים? מה מחייבת אותנו העובדה שאבותינו בחרו לחיות חיים כאלו? כיצד אנו מחויבים לדת שלא בחרנו בה?. משה צופה הכול ומכריז כי הוא מכניס בברית הנצח את כולם, עד עולם.
אבל כיצד הדבר יתכן? איך אפשר לכרות ברית עם מי שלא נולד ולא הביע את הסכמתו להיכנס לברית? הרי כל לומד תלמוד יודע, שאי אפשר למכור פירות שעוד לא צמחו על העץ, משום שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם?.
הרבי מליובאוויטש מוצא כאן את עומק השייכות היהודית (ליקוטי שיחות יט/269). משה חוזר שוב ושוב על ישות כורת הברית: "אשר ה' אלוקיך כורת עמך… עומד היום לפני ה' אלוקינו". ה' הוא כורת הברית ולפניו אין פער בין הווה לעתיד. המציאות פרושה לפניו מתחילתה ועד סופה והעתיד ברור כמו ההווה.
הקב"ה צפה את כולנו עד סוף הימים ובמעמד כריתת הברית, קשר את החוט של שרשרת הדורות עם כל החוליות שייקשרו עליו. ה' בחר את הנשמות הייחודיות שיזכו להיוולד בזרעו של אברהם אבינו והעובדה שנולדנו כאן היא הגילוי של אותה בחירה ראשונית.
הרב שמחה הכהן קוק ז"ל, רבה של רחובות, היה פוגש נערים לפני גיל מצוות ומבצע את הטקס הבא: הרב היה מעמיד 120 נערים זה לצד זה ומבקש לתת יד אחד לשני וליצור שרשרת ארוכה. "הנער הראשון הוא אברהם אבינו, השני הוא יצחק, השלישי יעקב, הרביעי לוי, החמישי קהת, השישי עמרם, השביעי משה, השמיני גרשום בן משה, אחריו דור הכניסה לארץ, תקופת השופטים והמלכים, בוני המקדש הראשון והשני, חכמי המשנה והתלמוד, בני הגלויות השונות, אנשי העליות לארץ, והנה השרשרת מגיעה אלי ואליכם בעיר רחובות. חלפו בסך הכול 120 דורות מאז אברהם ועד ימינו. כעת זו האחריות שלכם לתת יד לדור הבא ולהמשיך את השרשרת".
הקב"ה עשה דבר דומה וכבר אז במעמד כריתת הברית במדבר, קשר שלשלת ארוכה שמגיעה עד אלינו.
אבל היהדות היא לא רק גזירה, היא משפחה. היא גנים, זהות, אופי, תשוקות וסגנון מחשבה שמייחד את בן העם היהודי. היא אינה העדפה שיכולים לקבל או לדחות, לאמץ או לזנוח, היא המהות שמקיימת את האופי היהודי שאינו יודע מנוח.
תשאלו את בעלי התשובה שלא מצאו שקט בחייהם הקודמים. דברו עם יוצאי ברית המועצות, שנותקו מיהדותם שבעים שנה ופתאום אחרי שלושה דורות התעוררו בתשובה שלמה. מי קרא להם?
נמשיך ונשאל את אויבינו. הם הדרך הכי טובה להכיר את עצמנו. ב"וועידת וואנזה" הארורה, התקבצו ראשי השלטון הנאצי לתכנן את ה'פיתרון הסופי' (היה לא תהיה). הוצג שקף עם כמות היהודים בכל מדינה בשלושים וחמש מדינות אירופה: 5 מיליון בברית המועצות, 2.994.634 באוקראינה, 2.284.000 בפולין, 700,000 בצרפת, וכן: 200 יהודים באלבניה.
הנאצים לא היו מוכנים לוותר על 200 יהודים באלבניה. הם ידעו עלינו משהו שאנחנו שכחנו. לכן משה רבינו לא נזקק להסכמה של בני דורנו כדי להיכלל במעמד הברית. הוא ידע שלא בחרנו להיות יהודים, אבל היהדות בחרה בנו!, ואדם בריא בנפשו מבקש להיות נאמן למה שהוא, לצו מצפונו.
