'מסובך להתחתן בימינו, כל כך קשה למצוא את הזיווג הנכון ולהקים בית', כך נאנחים בחורים ובחורות, הורים ושדכניות. הדבר המעניין הוא, שגם הקב"ה מסכים עם הקביעה ומצהיר שגם לו עצמו, קשה כביכול לחבר בין אנשים, כמו שהיה לו קשה לחצות את ים סוף לגזרים. חז"ל אמרו (סוטה ב): "קשה לפני הקב"ה לזווגם כקריעת ים סוף".
מאמר דומה מופיע לגבי מציאת פרנסה (פסחים קיח): "קשים (לפני הקב"ה) מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנאמר 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו', ופסוק סמוך אומר: 'לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו".
כמובן, הדברים מציפים תמיהות רבות: ראשית, איך אפשר לייחס 'קושי' לקב"ה חלילה? הרי הוא בורא היקום כולו בשישה ימים קצרים! שנית, למה דווקא שלוש המשימות הללו קשות לפניו – מציאת זיווג, פרנסה וקריעת הים? מדוע לא יצירות מורכבות אחרות, כמו כוכבי השמים או עשר מכות מצרים? במיוחד, שאין דמיון נראה לעין בין זיווג לקריעת הים, אלא הם שני הפכים: מציאת הזיווג נועדה לחבר ולאחד אנשים זרים, בעוד שקריעת הים נועדה לקרוע מציאות מאוחדת לגזרים נפרדים!
מה עושים עכשיו?
מסר משנה חיים טמון בחוכמת חז"ל זו. חסידים מצטטים הסבר בשמו של הצדיק רבי שמחה בונם מפשיסחא, מחשובי האדמו"רים בפולין לפני כמאתיים שנה: "ה' הושיעם בישועה כזאת – אשר לא עלה על לבם כלל. וכן הוא בעניין הפרנסה, שהקב"ה זן ומפרנס לאיש מהאופן אשר לא עלה על לבו מעולם". האתגר שעומד בפני יהודי הוא להקשיב להזדמנויות שצצות לפניו ולהעניק להן צ'אנס; להיות פתוח להפתעות שמזמנים החיים ולרוץ קדימה.
הקב"ה פועל לזמן לנו את הדרוש לנו. הוא משגר את החצי השני לפגוש אותנו, הוא שולח הצעות עבודה לתיבת המייל שלנו, אבל אנו מניחים להזדמנות לחלוף על פנינו. משום שאנו תקועים במוסכמות ישנות ומסרבים להשקיף מעבר להן.
בגיל צעיר בנינו מודל של החצי השני שנועד לנו: מה יהיה גובהו, חינוכו, אופי משפחתו, רמת השכלתו ותלוש המשכורת שלו. מתישהו בעבר בנינו חלום על תחום העבודה הספציפי ממנו נתפרנס – ואנו נאחזים בקביעות הללו כהלכה למשה מסיני שאי אפשר לערער עליה.
זה מה שקרה לבני ישראל מול ים סוף: הקב"ה ציווה עליהם להתקדם לכיוון הר סיני, אבל כל אחד נאחז בטקטיקה המוכרת שבה הוא רגיל לפתור בעיות. המדרש מספר שבני ישראל נחלקו לארבע כיתות בשאלה מה לעשות הלאה. מוגי הלב אמרו שצריך להיכנע ולחזור למצרים, התבוסתנים קראו בייאוש ליפול לים, תאבי המלחמות צחצחו את הנשק, והרוחניים קראו להרים את הראש בתפילה. אבל אף אחד לא פתח את העיניים לשאול מה הקב"ה מזמן לנו ברגע הספציפי הזה?. במקום להיתקע על הפתרונות הישנים, היה עליהם להביט אל הסיטואציה המדהימה שנוצרה ולהבין שהפתרון הוא להתקדם הלאה, לכיוון הר סיני. פשוט להמשיך ללכת.
לעדכן את החלום
אנו שבים על אותה טעות מול הצעת זיווג או פרנסה שנקרית לנו. אנו דוחים אותה בנימוס, במקום לזכור שהחיים יותר גדולים מהתפיסה המצומצמת שלנו. חלומות, בטבעם, הם מנותקים מהמציאות ואינם ניתנים למימוש מלא. מה גם, שאין לאדם רווק יכולת להעריך את התכונות החשובות לרגעים האמתיים של החיים. הוא מתכנן את העתיד לפי ההיכרות שלו עם העבר, בעוד שהעתיד שונה לחלוטין מהעבר המוכר לו.
החיים האמתיים דורשים תכונות יותר משמעותיות מאשר צבע עיניים ותלוש משכורת. ברגעי השלווה או ההתמודדות של החיים אנו זקוקים לתכונות האופי של השותף שלנו. לשם כך, צריך שיהיה חזון רוחני משותף, שיגרום לשני הצדדים לחלום את חייהם לאותו כיוון. צריך מידות סלחניות, שיאפשרו לזולת להיות עבורנו באותם ימי עבודה לחוצים ולילות נטולי שינה על יד מיטה של תינוק בוכה.
והכי חשוב: הבנה משותפת שאת הזוגיות האיכותית לא 'מוצאים', אלא 'יוצרים'. מדי יום מחדש. בהקשבה, בוויתור, בהעמדת הזולת במרכז. מי שבא עם גישה כזו – יכול לחוות אושר וחיים מלאים, עם מגוון יותר גדול של טיפוסים מאשר תיאר לעצמו.
