שלוש פעמים כעס משה רבינו על הסובבים אותו והכעס הוביל אל משגה הלכתי. רש"י (לא,יד) מונה את שלוש המקרים: ביום הקמת המשכן, קצף משה על אהרן ואיתמר שאכלו את קרבן ראש חודש. הצדק היה עם אהרן ומשה לא התבייש להודות בטעותו, כנאמר "וישמע משה וייטב בעיניו". לאחר מות מרים, רגז משה על ישראל וקרא בזעם: "שמעו נא המרים". בכעסו היכה בסלע פעמיים והתוצאה הייתה חמורה כידוע.
הפעם השלישית מתרחשת בפרשתנו: הלוחמים שבים ממדין כמנצחים וסוחבים עימהם את נשות מדין כשבויות מלחמה. משה מתקצף בתדהמה: "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור". הנשים המדייניות היו מקור ההרס והחורבן, כאשר נענו לעצת בלעם להחטיא את ישראל בזנות ועבודה זרה ואתם מכניסים אותן אל תוך המחנה?!.
הפסוקים ממשיכים ומתארים כיצד משה מורה הלכה בדיני הכשרת כלי המלחמה, ופתאום אלעזר הכהן מתערב בשיעור: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה". רש"י מבהיר: "לפי שבא משה לכלל כעס – בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם" ואלעזר נאלץ להזכיר את ההלכה הנכונה למשה בכבודו ובעצמו.
אין ביכולתנו לדון בכעסו של גדול הנביאים, אבל כן מחובתנו לדון בכעסים שלנו. הכעס משבית את הרובד האנושי. הוא מעורר את היצרים החייתים הנאבקים על הישרדות ומסלק את המעצורים. הזעם משכיח את התמונה הגדולה, את התוצאות החמורות של הפרץ הרגשי והורס שנים של אהבה שנבנתה בעמל. ייקח שנים לתקן התפרצות שנורתה בחוסר בקרה.
הרבי מליובאוויטש מציע שני נתיבים לניהול כעסים. הראשון הוא בבחינת כדור הרגעה שעוצר התפרצות באיבה (אגרות קודש יד ה'רלט): "ההתחלה היא, שלא להביע הכעס או הגאוה בדיבור ועל ידי זה מתמעטת ההתפשטות במדה וכנראה במוחש".
כעס הוא כמו להבה שפורצת לגובה, הוא ממריץ תגובה מהירה ואימפולסיבית, אבל דועך מאליו אם לא נזרוק לו חומרי בעירה. עלינו לנשוך שפתיים בכוח ולא להוציא מילה על הנושא המרגיז. להתרחק מהסביבה מעוררת הזעם ולספור עד אלף לפני ששבים לעסוק בנושא. בינתיים הרגש הבוער ידעך ונוכל להגיב בשיקול דעת.
רבי יהודה החסיד (ספר חסידים תרנה) ממליץ להמתין לילה שלם לפני שמגיבים. להימנע תמיד מתגובה לפני השינה ולהמתין לבוקר, שיבוא לאחר שינת לילה מרעננת. זאת עצת זהב מצילת חיים, שאין אדם שהתנסה בה ולא ראה ישועה.
חסידים מספרים על האדמו"ר הצמח צדק, שהיה מחזיק מעיל מיוחד שנקרא 'מעיל הכעס'. המעיל היה מונח בארון סגור בקומה העליונה, ובכל פעם שהיה חש כעס, היה עוצר את עצמו מתגובה עד שיביאו את המעיל מהארון הסגור. בינתיים חלף זמן, הכעס דעך והתגובה הייתה מבוקרת.
עוד מציע הרבי (שם יח עמוד קסט): לבקש סליחה מאדם שפגענו בו מתוך כעס והידיעה העקרונית כי יהיה עלינו להשפיל את כבודנו ולבקש סליחה – שומרת מראש בתוך פרופורציות.
אולם הדרך ארוכת הטווח לטיפול בכעס היא תודעתית. לפתח את ההכרה לכך שהכעס הוא עיוות מחשבתי. הוא מצמצם את החשיבה אל הרגע הנוכחי והופך אותו לכל מה שיש.
האמת היא, שהחווייה הנוכחית היא רק פיקסל אחד מתוך תמונה רחבה שנמשכת חיים שלמים. האדם שהרגיז אותנו, פעל בבחירה חופשית ויידרש לשלם על מעשהו. אבל במבט רחב הוא רק 'מקל' שאחוז מלמעלה. שום אדם אינו יכול לפגוע באדם אחר אם לא נגזרו הדברים מהשמים. לכן מאחורי כל מכה, עומדת כוונה עליונה שהופכת את הרגע הזה למעצים. רגע שעתיד להתברר כחלק חשוב מחיינו.
הפתרון היסודי לכעס הוא, להעמיק בטקסטים המחזקים את האמונה בהשגחתו של הקב"ה וממלאים את הלב בביטחון כי הקללה תהפוך לברכה והאכזבה לאהבה גדולה.
