איך מתקנים? מה הצעד הראשון אחרי שכשלנו בטעות חמורה בין האדם למקום ובין האדם לחברו? קם אדם בבוקר ונזכר בכישלון מעיק שהתרחש אתמול ושואל מה עכשיו? עומד אדם מול חברו שנפגע ממנו ותוהה מה עליו לנקוט בצעד הבא?
רבינו יונה בספרו הגדול "שערי תשובה" (א,י), מניח דגש על החרטה והבושה על שאירע. התשובה היא הודאה באשמה והבנת התוצאות החמורות של הבחירה הגרועה. רק השלב הבא הוא הפניית הראש אל העתיד בהחלטה כי העבר לא ישוב: "העיקר הראשון: החרטה, יבין לבבו כי רע ומר עזבו את ה' וישיב אל לבו כי יש עונש ונקם על העוון … יתחרט על מעשיו הרעים ויאמר מה עשיתי? איך לא היה פחד אלוקים לנגד עיני?. העיקר השני: עזיבת החטא, יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף בדרך הזה עוד. העיקר השלישי: היגון, יגדיל יגון בלבבו וייאנח במרירות לב".
הרמב"ם כותב את הדבר ההפוך (תשובה ב,ב): "ומה היא התשובה? שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד … וכן יתנחם על שעבר". התשובה היא המסוגלות לפרוש מהעבר, להסירו ממחשבתו כאילו לא קרה, ותמורת זאת להתחייב בהחלטה נחושה שמחר יהיה אחרת. להצהיר כי האתמול היה טעות חד פעמית שלא תשוב עוד. רק בשלב הבא, נכון גם להתנחם על העבר ולבקש עליו כפרה.
האדמו"ר הזקן (שיום הולדתו חל היום, ח"י באלול), מתמצת את תפיסת התשובה בשלוש מילים (אגרת התשובה פרק א): "עיקר מצוות התשובה מהתורה היא עזיבת החטא בלבד … ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית … רק [לשלמות התשובה צריך] וידוי ובקשת מחילה".
הרבי מליובאוויטש נהג הלכה למעשה כשיטת הרמב"ם ורבינו הזקן, כמו במקרה הבא: ראובן דונין התחנך בכפר נוער שלא היה ברמה דתית נאותה והתרחק מדרך התורה והמצוות. כשהתבגר, החליט לחזור אל הישיבה והפך לחסיד נעלה. בביקורו הראשון אצל הרבי, פרץ בבכי נסער על חטאיו בשנות הנערות. הוא התחנן לדרך תשובה על מה שקלקל. הרבי דחה את בקשתו: "קודם יעלה על דרך התורה ומצוות מתוך שמחה וטוב לבב ואחר כך נדבר על תשובה".
מפעם לפעם היה הרב דונין מזכיר את הבקשה לדרך תשובה ולא נענה. רק כעבור עשרים וחמש שנה!, בהתוועדות פומבית בה דן הרבי בדרכי התשובה, הרגיש הרב ראובן כי הדברים מכוונים אליו.
למה זה חשוב? מה ההבדל בין ההתעסקות בעבר ובין ההתמקדות בעתיד?
התשובה, במובנה העמוק, היא החזרה אל ה'. היא ההצהרה כי החטא אינו אלא טעות פזיזה והיסחפות רגשית רגעית, ואילו מהותי העמוקה היא ההיצמדות לרצון האלוקים. לכן עיקר התשובה היא היכולת להשאיר את העבר מאחור ולקבל החלטה נחושה כי מחר יהיה אחרת. הקבלה הגמורה על להבא מעידה כי העבר לא היה אלא טעות, ואז בניית תכנית מעשית איך לנהל את המחר אחרת – מובילה לדרך חדשה של הגשמת חלומות למעלה ולמטה.
מנגד, חרטה יתרה על העבר, עלולה לעשות את ההיפך ולכבול עוד יותר בכבלי החטא. לקבע את הכישלון בבחינת 'זה אני ומה שאני יודע לעשות' ואז גם הקבלה לעתיד תיעשה בספקנות וחוסר אמון. גרוע מכך: הבכי עלול להעניק הרגשה טובה – בכיתי, כואב לי, אני בסדר ויצאתי ידי חובה.
דומה כי אירועי העוז והגבורה של השנה האחרונה, רגעי מסירות הנפש ההרואיים של אחרון הצעירים, מעידים שוב על מהותו האמתית והעמוקה של היהודי, בבחינת "מי כעמך ישראל". השנה קל יותר להתרומם ממעמקי החטא ולהכיר במהותנו האמתית. אין עוד זכות העומדת לנו בימי הדין, להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומתוקה, שנה בה ירום קרן ישראל בין העמים בגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.
