מקורות לימי ספירת העומר תשפ"ה
1. ויקרא כג: וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העמר לפני ה'… וספרתם לכם … שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום. והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים.
משנה סוטה פרק ב: כל המנחות באות מן החטין וזו [מנחת סוטה] באה מן השעורין, ומנחת העומר … מן השעורין. אמר רבן גמליאל: כשם שמעשיה [של הסוטה] מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה.
ספר החינוך שו: שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה … והיא העיקר והסיבה שנגאלו ממצרים … ומפני כן נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד שימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף שיצא לחירות. וזה שאנו מונין לעומר ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן (מתן תורה)? כי לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת.
תוספות מנחות סו,א ד"ה זכר למקדש: עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום שצריך 'תמימות'. ותימה גדולה הוא ולא יתכן.
שער הכוונות [רבי חיים ויטאל] פו,א: טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל השבע ספירות, והמשל בזה: בשבוע הראשון יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו'.
2. חגיגה טז: ששה דברים נאמרו בבני אדם: שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה: שלשה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה.
ליקוטי שיחות א/266: נאמר בשיר השירים 'משכני אחריך נרוצה'. היינו בתחילה צריך הקב"ה למשוך את האדם אליו, ואולם אחר כך 'נרוצה', היהודי ירוץ מעצמו אחרי הקב"ה. ועוד צריך לשים לב שבהתחלה נאמר 'משכני' לשון יחיד, ואחר כך נאמר 'נרוצה' לשון רבים. אלא שביציאת מצרים היו בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, 'ואת ערום ועריה', ורק נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. אולם כיון שהגילוי הגיע מלמעלה הוא נגע רק בנפשם האלוקית, אבל הם עצמם לא היו כלים לגילוי כזה ולא פעל בהם בפנימיותם. ולכן נאמר 'משכני' בלשון יחיד, כיון שהייתה זו משיכה רק לנפשם האלוקית. אולם התכלית היא שהגילוי דנפש האלוקית יסחוף גם את הנפש הבהמית. ולכן נאמר 'נרוצה' לשון רבים, שהעבודה תהיה גם מצד הבהמית. וזהו שהקרבת העומר הייתה מהשעורים, מאכל בהמה, משום שתכלית הספירה היא לברר נפש הבהמית.
מאמר וספרתם לכם תשיא: כל מדה כלולה מז' המדות, לדוגמא מדת החסד: חסד שבחסד הוא שמצד אהבתו להוי' הוא אוהב את אוהבי הוי'. גבורה שבחסד הוא שאהבתו לה' מתבטאת בקו ההפכי, ששונא את מנגדי הוי'. תפארת שבחסד הו"ע ההתפארות הבאה מהחסד, שכאשר רואה מי שלומד תורה מתוך נועם ועריבות, הרי הוא מתפאר על היופי שבתומ"צ שפועלות באדם. נוסף על התכללות עיקרי המדות, כלולים בחסד גם ענפי המדות – נצח, הוד, יסוד: נצח שבחסד הוא שמצד אהבתו להוי' הנה כאשר יש מונעים ומעכבים, ה"ה מנצח את עצמו (בעקשנות ונצחנות). וכאשר יש התנגדות מבחוץ ואין לו כח, מצד אהבתו להוי' (בביטול וענווה דמידת ההוד) הוא לוחם עם המנגדים כו' שזהו"ע הוד שבחסד. יסוד שבחסד הוא שגם כאשר אין לו משיכה לתומ"צ, מצד אהבתו להוי' הוא מתקשר לזה בכל תנועות נפשו, עד שמתעורר בתשוקה. עד שכל המחשבה, דיבור ומעשה הם רק בתומ"צ, שזהו"ע מלכות שבחסד.
וכשם שבנפש האלוקית כלולה כל מדה מז' המדות, כן הוא גם בנפש הבהמית: חסד שבחסד הוא שאהבתו לדברים גשמיים מתבטאת בתשוקה גלויה לגשמיות. גבורה שבחסד הוא שמצד אהבתו לדברים גשמיים הוא שונא את המנגד לו, שכאשר אומרים לו איך מתאים לך להיות שקוע בענינים בהמיים שאינם לפי מעלת האדם, הרי הוא שונא אותם. ותפארת שבחסד היינו שנוסף על המשכתו לענינים גשמיים, הנה הוא גם מתפאר ומתלהב בזה שהוא נמשך לענינים גשמיים וכו'.
3. אגרות קודש ט עמוד צח, טבת תשיד: עברתי זה עתה על מכתבי הדרת גאונו אלי משנות תשי-תשיג, ורואה אני אשר בסך הכול יש גם מקום לשביעות רצון במידה ידועה, ומזה אני דן על עצמי ועל שכמותו, אשר אפשר שאם היו רושמים לפני שנים אחדות פרטי המבוקש לעתיד לבוא, הבחינה בזה הייתה מביאה להחלטה אשר הקב"ה 'איז גאר נישט אזוי שטריינג' [אינו כל כך קשה…].
