ימי הדין והמשפט מתקרבים ובהם עתיד להיקבע הגורל של כל אדם. המלאכים יאספו בראש השנה את כל המעשים שצברנו במהלך השנה ויניחו על כף המאזניים. הצדיקים שרוב מעשיהם היו לצד הזכות – ייחתמו לשנה מבורכת בבריאות טובה, עושר ומנוחת הדעת. וכך להיפך, חלילה.
הגמרא מתארת (ראש השנה טז): "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה … צדיקים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין עד יום הכיפורים".
מנגד, ידוע הכלל שהציבו חז"ל: "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא". שכר המצוות אינו ניתן בעולם השקר הזה, אלא נצבר לעולם הבא והצדיקים מקבלים את גמולם בתענוג הרוח בגן העדן.
ובכן, האם השכר ניתן בחיים גשמיים טובים או בתענוג הנפש בעולם הבא?. מדובר בסוגיה רחבה ובכל זאת נציג כלל אחד שימקד את כיוון העשייה בימי "אלול" הקרובים:
המעשים הטובים שבין אדם לחבירו – מזכים בשכר חומרי בעולם הזה, בעוד המעשים הגדולים שבין אדם למקום – מקבלים את שכרם במובן הרוחני בעולם ההוא. הרעיון הוא, שהשכר הוא מעין העבודה ומה שנותנים זה מה שמקבלים.
כאשר האדם מוציא מטבע מהכיס ונותן לעני, הוא ממריץ ומשפר את חיי העני. הקיום הגשמי שלו יהיה מעט קל יותר ויעניק עתיד לילדיו קשי-היום. כאשר מתעלה אדם על האנוכיות שסוגרת אותו בתוך עצמו והוא מפרגן במחמאה ושבח לחבר – הוא מרחיב את נפש הזולת ומחזק את מרץ החיים שלו. השכר מהשמים יינתן באותו מטבע וחיי הנותן הגשמיים ישתפרו ויתארכו בהתאם.
במקביל, כאשר אדם גובר על יצרו ופועל טוב במצווה שבין אדם למקום, הוא מניח תפילין או קובע מזוזה – הוא מחולל שינוי משמעותי בהארת השכינה בעולמות. הוא מחזק את הקשר בין התחתונים והעליונים והופך את המרחב למשכן ודירה לו יתברך. השכר מהשמים יינתן באותו מטבע ונפשו תזכה להרחבת ההנאה מזיו השכינה בעולם הבא.
כך משמעות המשנה שנאמרת מדי בוקר (שבת קכז): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה" – והמשנה ממשיכה עם סדרת מצוות "חברתיות" פשוטות במעשים שבכל יום: "כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש (בו לומדים איך לקיים המצוות שבין אדם לחברו) והכנסת אורחים, והכנסת כלה, והלויית המת, והבאת שלום שבין אדם לחברו". שכן מי שמיטיב את חיי זולתו בעולם הזה – מטיבים את חייו כאן ועכשיו.
הרבי מליובאויטש (ליקוטי שיחות יט/201) מוצא לכך רמז יפה, בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין עמהם מוות והטובה שאין עמה רעה. שנאמר (בפרשתנו, לגבי שילוח הקן): 'למען ייטב לך והארכת ימים' ומפי השמועה למדו 'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב, 'והארכת ימים' לעולם שכולו ארוך".
הרמב"ם צועד בגישת חז"ל כי שכר המצוות יינתן בעולם הבא ומוכיח זאת מכפל הלשון שנאמר במצוות שילוח הקן – 'למען ייטב לך והארכת ימים'. מדוע אינו מוכיח זאת מכפל הלשון שנאמר כבר בעשרת הדברות לגבי כיבוד הורים, "למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך"?
שכן מדובר בשני מובנים אחרים של "אריכות ימים": מצוות שילוח הקן היא בעיקרה מצווה נשגבת שבין אדם למקום. איננו מבינים את הצורך האנושי להרחיק את היונה מגוזליה והדבר נועד בעיקר למטרה רוחנית, של עוררות הצימאון בין הקב"ה לישראל. ספר הזוהר אומר שכאשר היונה הומה אל גוזליה בגעגוע, מתעוררים כיסופי השכינה לגאולת ישראל. לכן השכר עלייה יינתן בעולם הבא.
כיבוד הורים, לעומתה, היא מצווה חברתית שמאריכה את חיי ההורה הגשמיים. אבא שזוכה לילדים מסורים שדואגים לרווחתו – חי באריכות ימים ובחיים ארוכים. לכן הפסוק "למען יאריכון ימיך" מתפרש כפשוטו, בהארכת חיי הבנים והבנות בעולם הזה לטובה ולברכה.