המודעות הכריזו על "תחרות ספורטיבית לטיפוס מדרגות": האתלט שיטפס את מדרגות הבניין ויגיע ראשון לקומה המאה – יוכרז כמנצח ויזכה בפרס הגדול.
טובי המטפסים חיממו את הגוף בתרגילי כושר וחיכו לשריקת הפתיחה. הם שעטו פנימה, אבל בהדרגה החלו להציץ פנים מאוכזבות מחלונות הבניין. אחד נשבר בקומה העשרים, שני בקומה העשרים וחמש, כמה התאמצו יותר להגיע עד הקומה השלושים, והיה אחד שסחט את כוחותיו עד לקומה הארבעים. מתנשף הוציא ראשו מהחלון וקרא שהמשימה בלתי אפשרית.
לפתע נראה ראש מציץ מהקומה החמישים והוא מסמן בידיו אות של ניצחון: "עשיתי את זה!. בקומה החמישים יש שלט האומר כי אם הגעת לכאן – מחכה לך מעלית שתעלה אותך לקומה המאה…".
המשל מייצר תיאום ציפיות מהותי, בעיצומם של ימי הרחמים: כל לב יהודי מתעורר בתשובה בימים אלו. הנשמה כמהה לחולל שינוי, להיחלץ מסבך ההרגלים הרעים ולהעמיד את רצון ה' במרכז החיים. אבל מעבר לפינה מחכה הייאוש, משום היכולת הספורטיבית המוגבלת שלנו.
אדם מכיר את כישורי הריצה הרוחניים שלו ויודע כי הוא מסוגל להתקדם מדרגה אחת או שתיים. במאמץ רב יקום מוקדם, יסחט כוונה מרוכזת במילות התפילה, יחטוף שיעור קטן אחריה ואז ייזרק לעמל יומו שישאב את כוחותיו להצלחת הפרנסה. בסוף היום ייפול שדוד ולא יישאר הרבה מההתעוררות של הבוקר. הידיעה על הסוף הצפוי, שוברת מראש את הכוונות הטובות: למה להירשם לתחרות ריצה, שאגמור בה אחרון?
ובכן, מדובר בטעות חמורה שהפילה חללים רבים. היא ההישג התודעתי הגדול של היצר הרע, שגורם את הנפילות העמוקות ביותר. עלינו להגדיר מחדש את המשימה הרוחנית ולבחון את עצמנו במשקפיים הנכונים.
המשימה איננה להגיע לשמים. הניצחון הרוחני אינו ממתין לצדיקים גמורים. התביעה היא לזוז מהמקום. לטפס כמה קומות מעבר לקרקע ולרוץ אל מעבר להרגלים שלך. אם התאמצת ועמדת במשימה – ניצחת והגעת לשמים.
הקב"ה הוא א-ל רחום וחנון, שאוהב כל יהודי כמו הורים שאוהבים את בנם יחידם. ה' אינו עריץ מתעלל חלילה, שלועג לנתיניו ומציב דרישות לא הגיוניות. ה' לא ברא אדם עם יצרים בוערים, מתוך ציפייה שהוא יקום בבוקר ויהפוך להיות מלאך.
הדרישה היא אחרת: להפתיע, לחדש ולהתקדם מהמקום בו נמצאים. וזה הישג מרשים לא פחות מאשר הניצחון המוחלט. יש יופי מיוחד בניצוץ של אור שנדלק בתוך החושך. בצעד ראשון של ילד, שקם בפעם הראשונה ומייצב את רגליו להתקדם צעד בכוחות עצמו. דווקא המעשה הקטן מעבר להרגל, הוא מהלך שלם לשם שמים, שכל כולו ביטול ומסירות לרצון ה'.
מספיק לחשוב כמה מאמץ נדרש כדי לשנות הרגל ואז לפרוץ בריקוד מהערך העצום שלו. אדם התרגל לפתוח את העיניים בבוקר ולחטוף את הטלפון, אבל בימי אלול הוא מרחיק את המכשיר, קם ונוטל את הידיים בטהרה, צועד לבית הכנסת בלב נרגש ומשקיע כוונה מרוכזת במילות התפילה. הוא התרגל לצנוח על המיטה בסוף היום עם הטלפון בידיו, אבל בימי אלול הוא מעדיף רבע שעה של לימוד תורה ונכנס למיטה עם ראש נקי. וכי יש מהפך משמעותי יותר? האם זה פחות מרגש מאשר נקיות הדעת הטבעית של הצדיק?! במבחן של הבורא, התקדמות משבעים אחוז לשמונים היא שווה חיים שלמים, בשבילה היה ראוי לקומם עולם.
נדבר במונחים של ביזנס: אם סוחר מבקש לקבל סחורה בהקפה שנה אחרי שנה – הוא יקבל סירוב. אבל אם מביא מעט כסף מזומן ומשלם חלק מהחוב הישן – הוא רוכש את האמון של בעל הבית. הבה ניתן משהו במזומן: החלטה טובה אחת של התקדמות, והקב"ה יזהה בנו סוחרים רציניים שכדאי להמשיך לעבוד אתנו. נכתב ונחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה בכל המובנים, שנת גאולה וישועה כעת ממש.
