זה אחד המדרשים המפורסמים ביותר, שכולנו גדלנו עליו. דרשנים מזכירים אותו שוב ושוב בדרשות החג, אבל הרעיון קשה להבנה מתחילתו עד סופו (שיר השירים רבה א,ד).
"בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה, אמר להם הקב"ה, אינני נותן לכם אותה. הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואני נותנה לכם. אמרו לפניו, אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכים ערבים בעצמם. אמרו לפניו, נביאינו ערבין לנו. אמר להם, יש לי טענות על הנביאים בעצמם שלא עשו עבודתם. אמרו , בנינו עורבים אותנו. אמר הקדוש ברוך הוא, ודאי ערבים טובים הם ועל ידיהם אתנה לכם. זהו שכתוב 'מפי עוללים וינקים יסדת עז'".
קשה להבין: מה בכלל הצורך בערבים לשמירת התורה? הרי עם ישראל הכריז בלב שלם 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע'? ובעיקר: איך ילדים יכולים להיום ערבים עבוד המבוגרים? מי סומך על הבטחות של ילדים?
נתאר את רן ורינה ישראלי: בני-זוג המבקשים להגשים את חלום חייהם ולקנות דירת 4 חדרים בפארק צמרת ברמת גן. הם מגישים את תלושי השכר לפקיד הבנק, לאישור קבלת משכנתא, אבל הבקשה נדחית. "אתם זוג צעיר בתחילת החיים, יש פיטורים במשק וההכנסה שלכם אינה מובטחת". הם מציעים כערבים את הוריהם המבוגרים שצברו מיליונים בקרנות השתלמות וקופות גמל, אבל הבנק מסרב לשעבד אנשים מבוגרים. רן ורינה מעלים רעיון נוסף: רב העיר המכובד הוא דוד של רן והוא יהיה ערב. אבל הבנק דוחה את הערב הקדוש. "רבנים נותנים ברכות ולא ערבויות…".
ואז עולה לרינה רעיון מקורי: הילדים שלהם – רותי בכיתה א ודוד בכיתה ב – יהיו הערבים להחזרת ההלוואה. מנהל הסניף מתלהב וחותם בעצמו על שטרות המשכנתא… ובכן, איך נכנסו ילדים לנושא רציני כערבות לקיום התורה?
הרבי מליובאוויטש מציע רעיון חודר לב (שיחת חג השבועות תשי"ב): הדאגה של הקב"ה הייתה מבעיית העתיד. העם שעמד תחת ההר ראה את הניסים המופלאים בהיסטוריה והתכוון ברצינות לקבל את התורה, אבל מה יהיה עוד חמש מאות שנה? איך מעבירים את המסר לדורות אחרים שיגדלו באווירה שונה ומודרנית בארץ ישראל, באמריקה ובאפריקה?.
עם ישראל הציע את המבוגרים שייקחו אחריות על גורל העם. יש להם זמן פנוי והם יוכלו להתמסר ללימוד התורה. אבל הקב"ה סירב: גם המבוגרים והחכמים עלולים לאבד את הקשר היהודי במשך הזמן.
יש רק דרך אפקטיבית אחת לשמר מסורת אלפי שנים: "בנינו ערבים בעדנו". להרגיל אותם ליהדות כשהם ילדים קטנים – ואדם נשאר ילד לנצח. הוא אינו שוכח את מה שלמד והתחנך לעשות בגיל צעיר.
ילד הוא חומר רך שסופג לתוכו את מה שאומרים לו. בשנות הילדות הוא מגבש את ה"עצמי" שלו, את התפיסה מי אני, המשפחה שלי ומה הערכים שיהפכו להיות ההיגיון הישר שינחה אותי. כאשר הילדות ספוגה בחינוך תמים, אוהב ואותנטי – מובטח קשר נצחי לתורה ויראת שמים.
זאת תפישה מכרעת. לפעמים הורים אומרים, עכשיו הוא קטן מדי בשביל ללכת לבית כנסת, עכשיו אין חשיבות לרשום אותו לגן דתי דווקא. נעשה את זה בשנות הישיבה או התיכון. אבל האמת היא הפוכה: בשנות הילדות הוא מגבש את הזהות, ואחר כך הוא לומד מקצועות וידע שהם רעיונות נוספים על הזהות.
בהתאם לכך, הרבי מליובאוויטש עורר להביא את הילדים לבית הכנסת, לשמוע את קריאת "עשרת הדברות". הם לא מבינים את המשמעות המילולית של כל מילה, אבל הנפש שלהם תופשת את ההתרגשות של ההורים בקריאת מעמד מתן תורה וקולטת את עומק המחויבות שלנו לטקסט הקנוני. ידע ומקצועות שונים יכולים להישכח, אבל היחס הפשוט והתמים לעשרת הדברות – ייצרב לנצח.