פרשת "תזריע" פותחת עם דיני הטהרה של אישה יולדת. בימים הראשונים אחרי הלידה היא שומרת טהרה לעצמה, ואחריהם אסורה עוד משך זמן בכניסה לבית המקדש והקרבת קורבנות. בתום ימי הטהרה, היא עולה לבית ה' ומביאה קורבנות עולה וחטאת.
הפלא הבולט הוא, שמשך הטהרה בלידת בת הוא כפול מאשר בלידת בן. בעוד שתקופת הטהרה בלידת בן נמשכת ארבעים יום – שבעה ימים לטהרה לעצמה ועוד שלושים ושלושה ימים לאיסור כניסה לבית המקדש, משך הטהרה בלידת בת הוא כפול: ארבעה עשר ימים לעצמה ועוד שישים ושישה ימי הימנעות לכניסה אל הקודש. כך מצווה הפסוק: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים … ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא … ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה. ובמלאת ימי טהרה…תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת".
התמיהה מתבקשת: למה תיגרע לידת בת? מדוע נדרש זמן כפול להיטהרות לאחר לידת נקבה?
יש מסבירים כי ימי הטהרה בלידת בן התקצרו, בתור התחשבות בשמחת ברית המילה. כדי ששמחת ההורים תהיה שלמה ביום השמיני למילה, הטהרה לעצמה נגמרת ביום השביעי. כך נראה מדברי הגמרא (נדה לא): "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים".
ההסבר מתיישב עם העובדה שמצוות המילה ביום השמיני, מובאת באמצע ובתוך דיני טהרת הבן: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים … וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדיני טהרה". נראה שרצתה התורה לרמוז את סיבת קיצור ימי הטהרה בלידת הבן, כדי למלא שמחת ההורים ביום הברית.
פעם ליוויתי את אבי עליו השלום, שהיה רבו של כפר חב"ד, לקידוש הודאה על לידת בת באחד מבתי הכנסת ביישוב והוא השמיע הסבר אחר, משמעותי ומאיר עיניים: האימא תובעת מעצמה מאמץ כפול בלידת בת, כדי להעביר את דיני הטהרה לביתה מתוך אהבה וחיבור עמוק.
בבוא היום תידרש האימא להעביר את מצוות הטהרה לביתה וכדי להעביר מסר לילדיה – היא נדרשת לתבוע מעצמה כפול!. כבר מרגע לידת הבת, מקריבה האימא שבעתיים וכך תמסור לביתה את עצמה, את מהות מסירותה והוויתור העצמי למען מצוות ה'.
חינוך הוא לא להרצות ולתת דרשות, הוא להוות דוגמה אישית. לשדר להם מתוך רגשותינו ותפישת עולמנו מה חשוב ועל מה לא מוותרים. ילדים מתבוננים בהורים ומבקשים לדעת מה יקר ובעל ערך. בעולמם הזערורי הכול נראה צבעוני וקורץ, והם מחפשים ללמוד סדר עדיפויות מתוך חיוניותם של ההורים. כשאימא קורנת בשבת וחג או במעמד מצווה ייחודי ומברכת "שהחיינו" באושר פנימי, כשאימא מוותרת על דבר אסור ומגיבה בהשלמה שמחה ש'זה לא מתאים לנו' – העיניים שלה חזקות מכל דרשה. המראה שלה אומר שזכינו לחיים עם משמעות ומטרה.
ככל שרף התביעה מעצמנו גבוה יותר – כך הסטנדרטים בבית ברורים ונדרשים פחות מאבקים בהמשך. המובן מאליו נעשה בהיר וחד והמינימום מטפס לרמה יותר גבוהה.
ההסבר מובן שבעתיים, לאור דברים שכתב הרבי מליובאוויטש בהזדמנות אחרת (מורה לדור נבוך ג/176): "ילדים חושבים שיהיה מספיק עבורם אם יהיו להם סטנדרטים שהם רק מחצית מאלה של הוריהם. הורים חייבים לקחת זאת בחשבון ולהשתדל שהסטנדרטים שלהם עצמם יהיו גבוהים לפחות פי שניים מהמינימום שהם מצפים לו מילדיהם". הנה קיבלנו העמקה מדהימה לכפל ימי הטהרה בלידת בת.
