"כי האדם עץ השדה" (דברים כ,יט). התורה מוצאת דמיון בין האדם והעץ ומנסחת כללים מחמירים לשימור האילנות. כאשר צבא ישראל צר על עיר, הוא מוזהר שלא להשחית את עצי הפרי. בעוד שצבאות אחרים נוקטים בטקטיקה של "אדמה חרוכה" והורסים כל מקור אספקה לאויב, צבא ישראל מוזהר שלא להקל ראש בהשחתת עצי פרי. חז"ל מוצאים סימן סכנה אף בכריתת עצי פרי בביתנו הפרטי.
הקשר בין האדם והאילן מגיע לשיאו ביום "חמישה עשר בשבט": אין מתענים ואומרים "תחנון" ב"ראש השנה לאילנות". נהוג לאכול ממיני פירות האילן ומהדרים לטעום מפירות "שבעת המינים", בהם השתבחה ארץ ישראל.
מה מהות החיבור בין האדם והאילן? הרי פירות העץ נועדו רק לטעם ותענוג? הם אינם חיוניים לקיום האדם, כמו תבואת החיטה ממנה מפיקים קמח?
הנה רעיון משמעותי ממכתבי הרבי מליובאוויטש: עתיד האילן תלוי בשורשים. העץ הוא לא איכות הפירות שצומחים ממנו ולא יופי הגזע הבולט למרחוק, כוחו טמון מתחת לאדמה, בשורשים שלא נראים בעיניים. אם שורשיו בריאים הוא ישרוד בצורת ומגפות וישוב ויתחדש בפרי מפואר. אם שורשיו חתוכים או מתולעים, קיומו הוא אשליה זמנית. הרוח תמוטט אותו בבושה.
דוגמה לחשיבותם המכרעת של השורשים (ליקוטי שיחות יא/33). לאחר "מבול" שירד מהשמים וכיסה את האדמה, מצאה תיבת נח מנוח על הרי אררט. נח שלח את היונה החוצה, כדי לבחון האם ירדו המים והאדמה החלה להתייבש. היונה חזרה עם עלה זית בפיה, מה שהיווה סימן כי המים ירדו מתחת גובה העצים והחלו לצמוח עלים טריים.
עולה השאלה, איך צמחו עלים חדשים כה מהר? לחץ המים היה אמור למוטט את העצים ובתום המבול היה עליהם להקים עצמם מאפס: לטעת שורשים, להקים גזע וענפים ולהצמיח עלים טריים?
לכן מדגישה התורה כי העלה היה "זית". עץ הזית נחשב לאחד העצים החסונים בטבע. בגליל ובירושלים ישנם עצי זית בני למעלה מאלפיים שנה, ששרדו רעידות אדמה, שריפות, מגיפות ופגעי טבע. חוסן עץ הזית נובע מכך שהגזע גדל כמו שיח. הוא צומח לרוחב ועובי הגזע שומר על העמידות שלו. שנית: שורשיו קשים וחזקים ומחלחלים בעומק האדמה ובתוך הסלעים ונשמרים לאורך זמן. היונה מצאה עץ זית חסון ועקשן, שגזעו ושורשיו שרדו את לחץ המים של המבול. בתוך זמן קצר מאז החלה יבושת המים, הוא שב והצמיח עלה טרי והגיש אותו אל היונה.
גם האדם הוא סך שורשיו. עתידו אינו תלוי רק בכישרונות, הישגים וידע, אלא באמונות ובתפיסות חיים המובילות אותו. רבים חוללו גדולות, צמחו והשפיעו, אבל קרסו בגלל אופי חסר מעצורים, שהרגיש שהכול מותר. אחרים נפלו ברגע של קושי ומשבר, עקב חוסר אמונה בגורל טוב ומיטיב שמוביל להתקדמות ופריצה חדשה.
ראש השנה לאילנות, חל בעיצומם של ימי הרישום למוסדות החינוך. זו תזכורת למסר משנה חיים: עתידם של ילדינו תלוי בשורשים איתנים. רבים מהמוסדות התורניים אינם נופלים ברמתם הלימודית מבתי הספר האחרים, אבל מוסיפים ומגדלים גם תלמידים שמחים, בטוחים בעצמם ובמורשתם. החינוך במוסד ערכי, מפחית את האפשרות של הפתעות כואבות בעתיד, מול ילדים קרועים שלא זכו לעמוד שדרה יציב.
מי שאמר זאת טוב מכולם היה הגנרל "אדמונד אלנבי", כובש ירושלים מידי העותומנים. בשנת 1917 הוא ביקר במעונו של מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב הצעירה. עובדי העירייה עקרו שורה של עצים מבית הספר "מקווה ישראל" והעמידו אותם בחזית הבית של דיזנגוף.
כשהקהל הרב נדחס פנימה ללחוץ יד לאורח הנכבד, קרסו העצים על האדמה. אלנבי הגיב בפיקחות: "בלי שורשים, שום דבר לא יצמח כאן…".
סערה פקדה את הקהילה החסידית ברוסיה. הממשלה חיברה תכנית להקמת רשת מסילות רכבת, שתחבר את כל חלקי המדינה. אחת המסילות תוכננה לעבור בשטח בית-העלמין בעיירה "האדיטש", מקום מנוחת האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך.
החסידים נחרדו מהמחשבה על הפרעת מנוחת הרבי וטיכסו עצה. נודע להם כי "שר התחבורה" הרוסי, העומד בראש התוכנית הגרנדיוזית, הוא יהודי בשם "שלמה פייגין", שקיבל בצעירותו חינוך חסידי. מאז ירד ברמתו הרוחנית וניהל חיים פורקי עול, אבל אולי נותר בו רושם מגירסא דינקותא.
במתח ורעדה שיגרו משלחת לדבר על לב השר. האיש קיבל קיבל אותם בפנים מאירות והבטיח כי התוכנית בטלה ומבוטלת. הוא הורה להכניס בקבוק יין שכר ודג מלוח ואמר: "שנים רבות לא ישבתי בהתוועדות חסידית. תנגנו שיר רגשי מהימים ההם..".
כטוב לב המלך ביין, אמר: "אתם תמהים מה עובר עלי, אדם גלוח ראש במשרד התחבורה הראשי בפטרבורג ומנגן ניגון חסידי?! אסביר: הייתי נער שאפתן וגבולות העיירה היו צרים עבורי. החלטתי לצאת לדרך אחרת. טרם עזבתי, עברתי לקבל ברכת פרידה מהצדיק רבי שלמה מקרלין. בעודי ממתין להיכנס אל הקודש, שמעתי את הצדיק פוסע בחדרו אנה ואנה. לפתע נפתחה הדלת ורבי שלמה יצא אל המסדרון, צועד אפוף שרעפים ואומר לעצמו בקול רם: "אברך, אברך, אולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?… ושוב אחוז התלהבות: "אברך, אברך, ואולי בכל-זאת יש אלוקים בעולם?"… הבנתי כי הדברים נועדו לאוזני ושמעתי את אשר היה עלי לשמוע.
במטרה להשתלב בעולם החדש, נטשתי את היהדות ואימצתי אורח חיים של משומד. טיפסתי בחוגי השלטון במהירות מרשימה, עד שהתמניתי לשר התחבורה. אבל אותה קריאה אינה נותנת לי מנוח. היא מהדהדת על משכבי בלילות: "ואולי יש אלוקים בעולם?". 'שמא טעית בדרך שהלכת בה?'. אז כשאתם מבקשים למען כבודו של רבינו הזקן, ברור שאהיה הראשון להתגייס עבורכם".