דיני הכשרות מהווים יותר מאשר מערכת חוקים תזונתיים; הם מייצגים תפיסה עמוקה של קדושה בחיי היומיום. האכילה, לפי היהדות, היא הזדמנות לחבר בין הגשמי לרוחני, להעלות ניצוצות קדושה הטמונים בכל דבר גשמי. סימני הטהרה – מפריס פרסה ומעלה גרה – מסמלים את העבודה הרוחנית הנדרשת: הבדלה מהחומריות תוך התעסקות עמה, וחשיבה מעמיקה על מעשינו. הקפדה על כשרות משפיעה לא רק על הגוף אלא גם על הנפש, מעדנת את האישיות ומקרבת את האדם לקדושה. זוהי תפיסה ייחודית ליהדות, הרואה בכל פעולה גשמית הזדמנות לעבודת ה'. כך, האכילה הופכת ממעשה גשמי גרידא לחוויה רוחנית מרוממת, המחברת את האדם לבוראו ומעלה את העולם כולו לדרגה גבוהה יותר של קדושה.
מקורות לפרשת שמיני תשע"ט – היסודות הרעיוניים מאחורי דיני הכשרות
1. ויקרא יא,ב: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ: כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. תנחומא פנחס ב: אמר הקב"ה למשה: עשר בהמות טהורות מסרתי לך: שור, כבש ועז … איל, צבי, יחמור, אקו [יעל], דישון, תאו וזמר.
תורת משה פרשתנו: 'זאת החיה אשר תאכלו' – התחיל הכתוב בהיתר המאכלים [ולא בפירוט המאכלים האסורים], וכן בדגים וחגבים, משמע שהראוי שלא לאכול שום בעל חי, ולכן התחיל 'דברו אל בני ישראל לאמור זאת החיה אשר תאכלו' כי ההיתר הוא חידוש.
תנחומא שמיני ז: מה אכפת לו להקב"ה שיאכלו ישראל בלי שחיטה? שיהא ישראל נוחר ואוכל [בדקירה בלא שחיטה] או שוחט מן הצוואר או מן הירך? אברבנאל שמיני יא: למה התירה לאכול הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ואסרה באכילה הבהמה שאין בה התנאים האלה? מהו הטוב והיושר שיש בתנאים אלה בעבורם תהיה הבהמה טהורה ובלתם תהיה טמאה?
2. סוף פרשת שמיני ומאכלות אסורות: 'כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים' – בבא מציעא סא: תנא דבי רבי ישמעאל, אם לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מטמאים בשרצים דיים.
שמות ב: ותשלח את אמתה ותקחה: ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה: ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד – רש"י: החזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה.
תוספות שבת יב,ב: לגבי רבי ישמעאל שהיטה את הנר בשבת, ולגבי יהודה בן טבאי שהרג בשוגג עד זומם … לא מקשים והרי הקב"ה אינו מביא תקלה אפילו על בהמתם של צדיקים … שכן לא מקשים כך בשום מקום רק לגבי אכילת איסור שהוא גנאי לצדיק ביותר.
3. ויקרא יא,מג: אל תשקצו את נפשותיכם … ולא תטמאו בהם ונטמתם בם – יומא לט,א: אל תקרי 'ונטמתם' אלא ונטמטם – עבירה מטמטמת לבו של אדם.
אברבנאל: לא באה התורה האלוקית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם, אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה ולכן אסרה המאכלים שהם מתעבים ומשקצים הנפש הטהורה המשכלת ומולידים במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות … ומגרש רוח הטהרה והקדושה שעליה ביקש דוד (תהלים נא): 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי'.
מורה נבוכים ג,מח: והטוב שבבשר הוא שהותר לנו לאוכלו.
אברבנאל פרשתנו: הבהמות הללו [מעלות גרה] … מזגם יותר שווה, לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות. רלב"ג פרשתנו: המינים שימצאו בהם ב' הסימנים הם היותר משובחים … שהפרסה העגולה היא כלי מלחמה … ואולם הפרסה השסועה איננה כלי להילחם ולזה אלו המינים יותר נאותים.
רמב"ן ויקרא יא: כל עוף הדורס טמא … מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס… ונותן אכזריות בלב… ו[כן] הבהמות …שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס ואילו השאר כולם יטרופו.
4. תניא פרק ז: נפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה… לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת "קליפת נוגה" … רובו ככולו רע ורק מעט טוב מעורב בתוכה … ולכן פעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה. כגון דרך משל האוכל בשר שור שמן ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו כדאמר רבא: חמרא וריחא פקחין', או בשביל לקיים מצות עונג שבת ויום טוב, אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן … מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם עד כי יבוא יומם ויבולע המוות לנצח, כמו שכתוב 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'.
